27.2.70
זה היה שבוע שעמד כולו בסימן פגישות מקריות. וכך גם פגשתי במר אריאל עמיעד, סגן ראש העיר. פגשתי בו במעלית של... עיריית תל אביב, כמובן. ליתר דיוק – בין המעליות הכי מטורפות בכל העיר. מי שביקר בעירייה – יודע. מי שלא ביקר, הנה התיאור:

נכנסים לאולם רחב ידיים ומאוכלס ב... עמודי שיש ענקיים. מתקרבים אליהם לצילן של זגוגיות בלגיות משובחות. מוכהות כמו משקפי שמש. נורא נעים. בתוך העמודים הללו קבועות מעליות. אבל קבועות כך שאינך רואה את כולן בבת אחת, אם למטה הן ואם למעלה. לעומת זאת אתה שומע את כולן. מגיעות. מצלצלות. וכך רואים אנשים לרוב, מתרוצצים בין העמודים, לפי הצלצולים. קדימה, אחורה לצד. שמאל, ימין ובמקום דרוך. ושמח!...

לבד מן המצפים למעליות ישנו גם מוכר עיתונים, ושנים שלושה שוטרים שדורשים לפתוח את התיק. ממני אין הם מבקשים יותר. חושבים שאני עובדת בעירייה. לפני שמונה שנים הגשתי בקשה לוועדת בניין ערים. ואני מבררת...

במשך השנים קשרתי יחסים הדוקים עם העירייה ואני שם ממש בת בית. אפילו תה מגישים לי. 

עמיעד הוא חדש. 

ונכנס לעירייה עם משב רוח חדש. ואותו בוקר נכנס צוחק בקול וכל אלה שליוו אותו, פקידים בכירים מאוד – אף הם צוחקים.

– לשימחה מה זו עושה?

בינתיים צלצלה מעלית בשורת עמודים מאחורינו. רצנו כולנו לשם. מי שמאחר, מפסיד. 

דלתות המעלית נפתחות. נלחצים פנימה. למר עמיעד דאגות לרוב. הוא צעיר, נכנס לא מזמן לעירייה, יש לו נשמה חלוצית ועל כן התנדב לקחת על עצמו את כל הדברים המסובכים. וכל הדברים המסובכים אינם זוהרים. כמו, למשל, מחלקת הזבל והאשפה. מי תיאר לעצמו איזו צרה צרורה היא זאת. הנה, למשל, הוכרז כי העיתונים הישנים יהיו קודש לקניית פאנטומים. אבל איך אוספים אותם? המשטרה מתנגדת שיאספו אותם לפתחי הבתים. מפחד שריפות. התלמידים נלאים לסחוב אותם לבתי הספר, ולהיות סבלים קטנים אחת או שתים לשבוע. העירייה שמחה שעומס הניירת יֵרד ממשאיות התברואה, אבל רק מקום אחד נותר לאיסופם, ליד פחי האשפה. אז עושים הסכם עם הוועד למען החייל, שישלח מכוניות ויאסוף את העיתונים הישנים.

*

ועוד "שמחה" יש לו. שוב לא יחזירו בקבוקים ליצרני המשקאות. הבקבוק יכלל במחיר המשקה ולאח השימוש ייזרק. לאן? אם קודם סחבו אותם במכוניות היצרנים, ועל חשבונם – עתה תצטרך העירייה לאסוף אותם על חשבונך, ולזרוק אותם – היכן?

סיפר אחד ממנהלי המחלקות: הסתובבנו ברחוב הירקון. הסתכלנו על הטיח המתקלף של הבתים המכערים כל כך את העיר, על המודעות המודבקות על כל עמוד, חלון, גדר וקיר. על צינורות דולפים, על מדרכות שבורות. מה לעשות. על מי להטיל את האחריות לשמירת ניקיונו של בית. איך לעורר התנדבות האזרח ושיתופו מרצון בשמירה על ניקיון עירו, על יופיה, על פרחיה.

*

עמדה שם קבוצת "בנות". "מה זה כאן," תבעו לדעת מן הפקחים. 

אמרו להן, זה סגן ראש העיר. סגן ראש עיר שדואג לחזות העיר. שרוצה לעשותה יפה, נקייה, בטוחה, צוחקת. שהרחוב הזה, רחוב הירקון, למשל, בו מרוכזים בתי המלון ייראה כמו חלון ראווה לעיר כולה.

נאספו הבנות בפינה, התלחשו ואחר כך אמרה אחת: 

"רוצה אני לדבר עם סגן ראש העיר הזה. יש לי משהו להגיד לו. אני רוצה לדבר איתו ביחידות. בשם כל הבנות".

"ובכן," אמרה לו. "אתה רוצה שתהיה לך עיר יפה, נקיה, מכובדת. עם חזית. עם פרונט. בבקשה. תקציב לנו רחוב מסודר, באיזה מקום. מקום עם יופי וכבוד, שם לא תרדוף אותנו המשטרה, ויהיה פה נקי ומסודר ומכובד. לא תקציב לנו רחוב כזה, יהיה חבל. גם אנחנו רוצות שתל אביב תהיה יפה ותמשוך תיירים. תאמין לי, שיתוף פעולה איתנו שווה זהב... אני מדברת בשם כולם: 

"אנו רוצות חלונות ראווה כמו באמסטרדם."