30.9.60
אינני יודעת, אם מישהו מכם שם לבו לכך ששנה עברה, שנה חלפה. איני מתכוונת לשנת תש"ך. מה חשיבות יש לה כבר! אני מתכוונת, כמובן, לשנה של "בינינו". כן, קוראי היקרים, מאז אותו יום גורלי בו באתי לשכון בפרוזדור הצר שבעמוד זה, מצד ימין למטה, חלפה לה שנה כמעט עגולה. ומאז אנו "מתראים" מדי שבוע בשבוע. כלומר, אתם רואים "אותי". אני – איני רואה אתכם אלא בדמיוני. דומה אני לשחקנית המשחקת על במה, לפני אולם חשוך ואילם. איני יודעת מי בקהל, - אם האולם ריק או מלא, איני רואה את הבעת פני הקהל, אם שבע-רצון הוא או לאו. שקט מיסתורי שורר באולם. אולי אין בו איש?!

לעתים, למחרת הופעת "סיפורון", אני פוגשת באחד ממיודעי או קרובי, והלה מודיע לי שהוא קרא ואף העניק מחמאה. וכי יש לו ברירה? לעתים, אני מקבלת מכתבים מקוראים (וזה נפלא!). יש ובחברה אני שומעת פתאום גלגולו של אחד מסיפורי; ויש שבאוטובוס יושב לו נוסע וקורא דווקא את סיפורי, ואני בולעת את ארשת-פניו – בהמית-לב.

אך הבה אספר לכם מה קרה לי באחד הימים האלה.

אני עולה לאוטובוס "ארוך נסיעה". יושבת ליד אשה צנומה. היא ממהרת להוציא עיתון ערב-חג, רב משקל, תוכן ועמודים. את העיתון מתחילה היא לקרוא מאחור לפנים – ככל הנשים. תחילה את עמוד מודעות האבל, אחר כך את טור השידוכין שהיה דל הפעם; אחר כך היא עוברת לסימפוסיון עם בן-גוריון וגומרת אותו תוך שניה; אחר כך היא מתעכבת על "מטולה" – ומעלה חצי חיוך. אך הנה היא מגיעה לעמוד "שלי". היא אינה עוברת עליו כ"ספיטפייר". היא מתעכבת. אשה נהדרת – אני חושבת. כשתגמור לקרוא את סיפורי אספר לה מי אני – חושבת אני בעונג. אני מסיבה את עיני מרוב ענווה ולבי הולם-הולם.

לפתע אני שומעת רשרוש כבד. השכנה שלי איבדה את “כל העיתונים” והם מתפזרים לרגליה ובאוטובוס. אני אוספת אותם אחד אחד ומקפידה שהעמוד “שלי” יישאר למעלה. היא מודה לי מאוד על טרחתי ואגב כך שואלת, אם אני רוצה בעיתון.

"מעניין," אני שואלת.

"עיתון כל כך גדול ואין מה לקרוא בו..."

אך, כמובן, לא הכל כל כך שחור. יש גם הרבה שמחות. ראשית – שמחת-הכתיבה; שנית – צער-ההדפסה; שלישית – שכר-הסופרים; רביעית – תגובות-הגיבורים, או "הקרבנות". פתגם ישן אומר, שאם כותבים רעות על מישהו, רוכשים אויב אחד ואלף אוהבים. אם כותבים טובות על מישהו – רוכשים ידיד אחד ואלף שונאים. יוצא, איפוא, שתמיד כדאי לכתוב רעות. חשבון פשוט.

יש לי ידידה אחת, כלומר – היתה לי ידידה אחת, שהיתה נוהגת לשלוח לי פתקים מלאי תהילה על חוש ההומור הדק שלי, על ה"אספרי" שלי, על הכשרון (בחיי, כך כתבה) הנדיר שלי וכו'. אם הייתי עוקצת את מישהו, היתה מזדרזת וגם מטלפנת: "נפלא, שידעו להם. הרביצי להם!" וכו'. עד שיום אחד נדמה לה, שאני מתלוצצת על חשבונה. נו, - מה שהיא כתבה לי, איני מאחלת לרע שבשונאי. 

המקרה הפיקנטי ביותר אירע לי עם חנה. אתמול היא הופיע בביתי, יחד עם אחד מבני שכונתה; נכנסה, צייצה-צייצה וכולה זורחת. "בית יופי, בית יופי!" צייצה. "היה לי משום-מה לא נעים. הבית לא כל כך יפה – התגוננתי."

"אולי תשתי משהו, אולי תאכלי?"

היא חששה מפני הכשרות וביקשה כוס מים. ישבה ושתקה.

"מניין ידעת היכן אני גרה?"

"סיפרו לי – סיפרו לי," צרצרה. "כל השכונה קראה. אמרו לי בשכונה, שאת קנית לך בית גדול בשביל הסיפור שלי. אמרו לי ככה: 'למה את אין לך כסף וזוהי קנתה בית בשביל הסיפור שלך?' אבל אני לא רוצה חצי חצי. בחיי – לא רוצה. רק חדר אחד."

ובכן, אתם רואים ש"בינינו" מספק חוויות לרוב. אם יש בכם איש או אשה אמיץ-לב פחות או יותר, בעל רצון להתארח בפינתי, אהיה לו אסירת תודה, ויותר מכן. יש לי חשק לצאת לחופשה של חודש ופרוזדורי מוכן לשכן סופרות וסופרים (רבי-כשרון; צריך לשמור על הרמה!), כותבים וכותבות, קוראים וקוראות וכל אדם, אשר וירוס הכתיבה זורם בעורקיו. הזדרזו, רבותי, זוהי הזדמנות בלתי-חוזרת. ארבעה שבועות של תהילה, סיפוק, מריטת-עצבים, שבירת מוח על נושאים – וחתימה טובה.

הזדרזו!

כל הקודם זוכה.