ניו יורק 18.2.72
צייר חייב להיות בשוק
לפני זמן מה נפתחה בניו יורק תערוכה ענקית של יצירותיו של המאסטרו הקשיש, בן השמונים ושלוש, אחד מגדולי הציירים בדורנו. יש לו הרבה חסידים ושוללים בין הציירים ואוהבי האמנות – ג'ורג'ו דה-קיריקו, שיצירותיו ה"מטאפיסיות" והמסתוריות המוקדמות בישרו את פעמי הציור המודרני האבסטראקטי.
היתה זו פתיחה שכמותה רואים רק ב"סינימה". בכל אולמי "הניו יורק קולטוראל סנטר" אשר בככר קולומבוס, הוצגו ציוריו, פסליו, תצלומים, ליטוגראפיות – רוב העבודות מן האוסף הפרטי שלו. אבל קשה היה לראות את המוצגים – מפאת "המציגים". המאסטרו ואשתו שהגיעו במיוחד מרומא, התחבאו באיזה מקום בקומה עליונה, וכל הקומות, כולל המרתפים – נתמלאו ביפהפיות של בירות העולם ומלוויהן. כולם לבושים בבגדי ערב מהודרים, הנשים בשמלות ערב, הגברים בסמוקינגים. כוכבי קולנוע, ציירים גדולים, דיפלומטים, סנטורים, אספנים, מיליונרים, שגרירים של מעצמות ושאר רוזנים בני זמננו – התגלגלו ממש בפרוזדורים – לאחר שקנו כרטיס יקר (20 דולר) – והמאסטרו איננו.
הובאה שמפניה מאיטליה – והיא נשפכה כמים. הוגש כיבוד של קאוויאר ויין, ועוגות כמו חלומות קטנים, וכריכים זעירים כמו סתימות שיניים – כדרוש – ותזמורת עמדה בפינה והנעימה מנגינות – "העולם הגדול" חגג ואני הקטנה עמו.
אז תגידו מה לדה קיריקו ולשאלה היהודית? לא רק אני. היתה זו אביבה נג'ר, אשתו של שגרירנו ברומא – אמיל נג'ר – שהגיעה במיוחד בראש קבוצה שלמה של מעריצים מאטיליה וצרפת.
במובן ידוע היתה זו גאלה של אביבה. על אחד הקירות, תלויה שורה של תצלומים שצולמו בבית שגריר ישראל ברומא – שעה שהשגריר, רעייתו, המאסטרו ורעייתו מסובים ביחד ליד השולחן. הנגרים, שהם אספני אמנות גדולים נמנים גם עם מעריציו וידידיו של דה-קיריקו. וכיוון שהמאסטרו עצמו ורעייתו התחבאו אי שם, שמחו רבים מין הבאים לראות את הידידה המצולמת על הקיר, חיה ומסתובת ושותה יין – בגודל טבעי.
לאביבה, או ליתר דיוק – לרות תקוע, שלקחה אותי בטובה למאורע הגדול, אני חייבת תודה על ההזדמנות שניתנה לי לסעוד ביחד עם האמן הגדול, באותו ערב. כשהבנין עדיין נתון בהלם הפתיחה הגדולה, והלימוזינות עם הנהגים הפרטיים עדיין מגיעות למקום ופולטות החוצה גברות וגברים בשכמיות שחורות ופרוות יקרות – חמק המאסטרו והפליג לאי שם. לקומץ מקורבים במיוחד הועברה השמועה: "נפגשים במסעדה זו וזו ליד הפלאזה."
ושם, במסעדה הגדולה, ליד ארבעה שולחנות צמודים זה לזה – ישבה לה לבד דמות נשית עייפה ושבעת שנים. מדאם דה-קיריקו.
"והיכן המאסטרו?"
אולי עייף להמתין ו"הלך לישון" ואולי יצא לנשום אוויר צח. האורחים מרומא ומפאריז, שטרחו להגיע ממרחקים לפתיחה, היו מאוכזבים. אבל אחרי דקות מספר הופיע אדם זקן, בעל אף כשל דה גול, ושקיות ענק תחת העיניים – והמלצרים לא התרגשו במיוחד כאשר האורחים מחאו לו כפיים.
לבש פראק שחור שהחגורה – או החזיה המשיית, מגיעה לו כמעט עד בתי השחי. חולצה וורודה-לבנה ו"פרפר". רצה מרק פשוט. עגבניות או ירקות. ביקש לספור את מספר האנשים הישובים ליד השולחן. אם אנו מונים שלושה-עשר – יסתלק מיד. מנינו ארבעה-עשר...
"הא עתונאית!" הכריזה אביבה. "מה את יושבת בטלה. שאלי שאלות." ופינתה לי מקום ליד רעייתו הרוסית של המאסטרו האיטלקי. "שאלי אותה," פקדה. "היא תענה על הכל. היא יודעת הכל. היא הכל."
ובין המנות סיפרה הרעיה שהיא עייפה, צרודה, מצוננת. מאז הגיעה הנה לא עצמה עין. מוכרחה היתה לתלות את כל התמונות ולמקם את היצירות. מנהל התצוגה חלה בשפעת. בכלל היא רגילה לעבוד מבוקר עד בוקר ומערב עד ערב.
"אני עוסקת בכל מה שנוגע לעבודתו. אני מנהלת הכל. הייתי צריכה עוד איזה ארבעה איש שיעבדו אתי. אבל איפה מוצאים אנשים בימים אלה?"
"המאסטרו," אמרה. "מצייר בעיקר בשעות אחר הצהריים. משתים וחצי עד שבע וחצי. בבקרים הוא מטייל, הולך לקפה 'גראקו' הסמוך, מקבל אורחים. שלוש עבודות הן מניו יורק, כל השאר הועברו מרומא. "הכל פרטי שלי, לא ממוזיאונים. אנחנו לא מוכרים יותר" אמרה הגברת דה-קיריקו. "אני לא צריכה כסף. למה לי יותר כסף?! מפעם לפעם אני מוכרת תמונה – לא בשביל הכסף, בשביל לשחרר מקום וגם משום שהוא צריך להיות בשוק. צייר חייב להיות בשוק".
"דה קיריקו אינו כמו ציירים מפורסמים אחרים. הוא לא ביזנס מן, כמו פיקאסו, למשל. סוחר מצוין פיקאסו ויש לו גם מנהל עסקים מצוין שעובד בשבילו. המאסטרו שלה אינו מתעסק בדברים כאלה. כל אלה – על ראשה."
כיוון שכך, הוצאתי פלאקאט שקניתי במשרדי התערוכה וביקשתי אותה בהרבה גימגומים להורות בטובה למאסטרו שיחתום לי עליו – ועכשיו, יש לי פלאקאט עם חתימת ידו. וזה נכס רבותי. זה לא איזה חמישה דולר מקסימום שמותר לשאת בתיק.
כל כך פחדתי להפקירו, את הנכס – עד ששכרתי מונית "ספיישל", ונסעתי כל הדרך לקווינס – מחזיקה צמוד אלי את החתימה היקרה. בכל אור אדום פירפר לי הלב, שמא... וכאשר הגענו לבסוף לשכונה הישראלית, נשמתי לרווחה אמרתי לנהג שהוא רשאי לעצור. אני כבר אגיע. האזור הזה בטוח.
"אין מקום בטוח בניו יורק," אמר הנהג, ולא הוציא אותי מן המכונית עד אשר שומר הסף לא אסף אותי בעיניו ואמר "שלום".