13.11.68
עם ספורטאים-נכים בכפר המכביה
"כפר המכביה". לילה. אותו יום טיילו הנכים ברחבי הארץ, בעיקר בנצרת, והם עייפים עד אימה. כך אני משערת. ואכן, המשלחת היפאנית – הממושמעת מאוד כפי שמספרים – שכבה כבר לישון. אבל כל המשלחות האחרות – איפה!? יושבים על דשא הכפר ומנעימים שיחה וזמר. ואני נזכרת בזמר יידי נוגה: "הילדים כבר שכבו לישון, ישנים שנת ישרים, ואילו את הגדולים צריך להרדים..."
לא אותם – עוברת בי לפתע מחשבה. איזו שמחת חיים בהם, איזו חיוניות. אותנו, את בני הדור הזה, הבריאים בגופם ושאינם יודעים את נפשם, צריך להרדים בזמר נוגה.
אברהם מיכאל והיילי סילאס
יישבו שלושה, בשולי הדשא הגדול, איש איש בכסא הסבב לו – ושתקו. שתקו בחיוך שקט.
"שמי אברהם מיכאל" – מושיט ידו צעיר יפה-עיניים ושחום פנים.
"יהודי?"
"אולי. איני יודע. באמצע שני השמות העבריים שלי, ישנו גם שם נוסף. לא יהודי" – הוא מצטדק."נהנה מן האולימפיאדה?"
"נהנה ועוד איך. ולא רק מן האולימפיאדה. נהנה מארצכם, מהכנסת האורחים שלכם. הנה היום ערכנו טיול נהדר. היינו בגליל, בנצרת, ב"סי-אוף-גלילי". בכל מקום חיכו לנו עם עגלות נוחות. התקינו בשבילנו סלים מיוחדים ובהם בקבוקונים. את אלה הורידו אל מי הים הקדוש ומילאו במים. אקח את הבקבוק עמי הביתה ואשמור אותו תמיד. אולי, ייתכן, אתן אותו להוד מלכותו".
"למי?"
"להוד רוממותו קיסר חבש, היילי סילאסי. הוא מטפל בי באופן אישי".
"אתה קרוב שלו?"
"לא, איני קרוב שלו, אבל הוא קרוב לי מאוד. למעשה, הוא כמו אב לי. סיפור מוזר אולי, אבל עם אבדן הרגל הזאת מצאתי את עצמי ומצאתי עתיד גדול. זה היה כך. הייתי מורה והלכתי לעבוד בכפר קטן, רחוק מאדיס-אבבה. לימדתי ילדים קטנים. הייתי ודאי נשאר מורה של ילדים קטנים, לולא הלכתי ערב אחד לטייל עם חבר. טיילנו, אני והוא. הוא החזיק אקדח בידיו והשתעשע בו. תוך כדי משחק נפלט כדור, פגע בחוט השדרה שלי. נשארתי בשדה והוא ברח. זה קרה לפני עשר שנים. הוא – מה קרה לו? האם ביקש סליחה? לדאבוני, לא. הייתי רוצה לומר לו, שאיני כועס עליו, גם אמי, שהנני בנה היחיד, היתה סולחת לו לוא בא. אבל הוא אף פעם לא בא. הוא יושב עד היום הזה בבית הסוהר.
"אני סיימתי לימודים באוניברסיטה, ראיתי עולם, טיפלו בי גדולי הרופאים. רכשתי חברים לכל ימי חיי בקרב רופאים ונכים אחרים וקניתי לי ידיד ומושיע – את הקיסר. הוא בא לבקר יום אחד בבית החולים באדיס-אבבה, שבו שכבתי משותק כולי. ביקשתי אותו שיעזור לי. שלח אותי ללונדון, הזמין אל מיטתי את גדולי הרופאים בעולם. כעת אני עובד כארכיבאי בבית חולים גדול, וגם דירה ניתנה לי שם בפקודתו של הקיסר. יבוא יום ואשא לי אישה ואקים משפחה".
"הוא בחור מבוקש ביותר" – מחזיק אחריו חברו, היושב בכסא סבב משלו. לו – לנגטו מקו – אין חסות של אימפרור – הוא אומר, אבל יש לו חסות של ארגון הנכים הבינלאומי. וגם זהו אימפרור גדול. למה הוא מחשיב את האולימפיאדה? לא משום שמפגינים בה יכולת ספורטיבית דווקא, אלא משום שיש בה מפגש גדול של אנשים משוחררים מתאוות מלחמה, מעמד, ורדיפת בצע. כי בשנות הריתוק הרבות שעובר כל מוגבל בתנועותיו – יש הרבה פנאי לחשוב על הדברים היפים באמת, החשובים באמת של החיים. יש הרבה פנאי לשאוף אל אחווה. מפתחים את הרצון לחיות כל עוד חיים, ולחיות כאדם שאינו נופל למעמסה על הזולת. גם הוא איבד את רגלו מכדור של חבר. חבר תועה וכדור תועה. אך הוא אינו תועה עוד.
מה מלמד אותנו הספורט? לא שאנחנו רוצים להפגין יכולת בשטחים שאנו מוגבלים בהם דווקא, אף כי אין בזה רע. אבל הספורט מלמד אותנו להיות עצמאיים. אנחנו מסוגלים לשרת עת עצמנו. לכבס בעצמנו, לכבד את הבית, לבשל, לארח, לחשוב, לדעת להיות לבד וגם להיות ביחד...
במשרד הכפר יושבים בחורים שלנו. אדומי עיניים. מעייפות. והחיילות, 15 חיילות חמודות, שגילן הממוצע שמונה עשרה וחצי, מייצגות את כל החילות – את חיל האוויר, את חיל הים, הקשר, השריון, הרפואה וכו'. גם הן כבר מפהקות לתוך הלילה והמלאכה עוד מרובה. אדי קייזר, מנהל הכפר, מספר בגאווה עליהם, על הנכים שלו, שבאו מעשרים ותשע ארצות. על התחרויות, על הטיולים, על השיחות, על הפשיטה בעיר, על בילויים, כיצד נכנס ערב אחד למועדון הלילה של "שרתון", והמקום היה מלא באורחי האולימפיאדה. האורחים ישבו בכסאות הסבב, ואילו הנערות הישראליות כירכרו סביבם ורקדו סביבם. והיה שם צחוק והמולה ומין שמחה כזו – עד שקבוצת הבחורים שנכנסו על רגליהם, הרגישו שאין מקומם שם.
אדי קייזר הוא נכה מלחמת השחרור. 60 אחוז נכות. עלה על מוקש ב-58. הולך יפה. איש לא ירגיש. אבל בלילות, בלילות הרגליים אינן מניחות לישון. אמת היא אמת...
מה זה 60 אחוז נכות? מה זה 80 אחוז? אחוז הנכות האמיתי היא ההרגשה שלך. זה הכל. האדם שנפגש בנכה ומשותק אינו צריך לרחם עליו. זה שהגיע לעסוק בספורט התגבר כבר על תסביכי נחיתות. באמת.
שוק המציאות
סיפרו לי, שלפני ימים אחדים נקלעה קבוצת נכים מספרד לשוק הפשפשים ביפו. רצו לקנות דבר מה. שאלו למחיר ולא יכלו להבין את תשובת המוכר, שהיה נרגש ביותר, אף כי ידע ספרדית. לבסוף הופיעה איזו אישה ידענית שפות, והתחיל סחר ומכר.
"כמה זה עולה?" – שאלה את מוכר "הגרוטאות האמנותיות".
"זה עולה כך וכך", אמר. "זהו המחיר בשביל סתם אנשים".
"וכמה בשבילם?"
"בשבילם? אני שמעון, נותן להם את המנורה הזו, חינם. במתנה אני נותן להם את זה, כי הם האורחים הכי יפים של מדינת ישראל" – אמר ופרץ בבכי.
"אתה לא צריך לרחם. היזהר מרחמים. הם נעלבים".
"אני לא מרחם עליהם. אני גאה בהם. אני גאה בהם"...
ומתוך הסיפור הזה לפתע נתחוור לי: מדוע כל-כך מרטיטה, מדוע כל-כך מרשימה וחשובה האולימפיאדה הזו של הנכים, שהתקיימה זה עתה בישראל, דווקא עתה, כי במדינה כשלנו, אולי יותר מאשר בכל מדינה אחרת בעולם, בעיית הנכים אינה בעיה של אחרים. של אלה שנפגעו ושל משפחותיהם. אנחנו, החיים בדרכים שתולות מוקשים, על גבולות בוערים, במלחמה מתמדת, אצלנו כל צעיר וכל צעירה הם פגוע שניצל או לא ניצל במקרה. אצלנו כל ילוד אישה בדור הזה עלול להיות חסר יד או רגל – אתמול, היום, או מחר...
אין מדברים על כך. אך כל אחד יודע זאת. יודע זאת היטב בתוך לבו. והחברה יודעת. ולכן היתה לחברת מופת בדרכי השיקום.
אולימפיאדה זו היא מיפגש עידוד גדול, לנכים מארגנטינה, מאוסטרליה, מקנדה, מאנגליה, מהודו, מאיטליה, מספרד, מג'מאיקה, מיפאן, מרודזיה, מדרום אפריקה, מספרד, מארצות הברית וגם מישראל. גודל רוחו של אדם אינה קשורה במספר אבריו.
*
היה לילה. כבר הרבה אחר חצות. בחוץ ילל חתול. רוח קרירה נכנסה בעד החלון וצימררה את עורם של שבעה בחורים, שישבו ותיכננו את פרטי הפרטים של טקס הנעילה של האולימפיאדה. מי יחלק גביעים, מי יחלק סמלים. מי ינאם. כיצד יעברו העגלות, מה יהיה מיד אחרי הקנטאטה, ישבו מנחם גלעד, יוסי עובד, אריה פינק, גוטקה רבינוביץ, יוסף לוטנברג, משה רשקס. התווכחו בלהט על אותם פרטים קטנים של טקס הנעילה, שייחרת בזכרונות כמו לפיד של תקווה, בוער באש תמיד, כמופת לכוח רצונו ויכולתו של אדם.