16.5.69
היום, ביום חג הגדול מכל שידעו ישראל אי-פעם, יעלה מר גבריאל גוילי אל ירושלים המשוחררת והשלמה ויתקבל על ידי מפקדה הצבאי והמפקד הוא – בנו. אל"ם דוד הגואל.
אתם מתארים לעצמכם מה מתחולל בלבו של יהודי העולה לירושלים ביום שחרורה ובנו הוא "מצביאה", ובייחוד ליהודי שבא לישראל מגלות ערב, מטריפולי שבלוב, ארץ שיהודיה ידעו הרבה מכאוב, ביזות, רדיפות והשפלה.
הנה יהודי, פליט מארץ ערב, אשר השאיר בלוב בה נולד ובה נולדו אבותיו, את כל אשר לו וכאן התחיל הכל מחדש. עבר את כל יסורי הקליטה, שאינם קלים ובייחוד לא היו קלים באותם הימים בהם הסוכנות לא נתנה בית, ולא היה אולפן, ולא היו חפצים משוחררים ממכס... ושאר תפנוקים. כדי לפרנס את משפחתו עבד בכל מלאכה, מסלילת כבישים וסחיבת לבנים לבניין, כפועל שחור בבית חרושת, פועל מתקדם, מנהל עבודה בבית טוויה, עד שהגיע לנולים אחדים משלו. כיום, בנו של אותו "פליט" הוא אלוף משנה בצה"ל ומפקד חטיבת ירושלים, לבה של ישראל וכל עם ישראל. והיכן נמצאים הפליטים הערביים מפלשתינה, הם ובניהם, שהלכו לגור בארצות רב השונות, אל אחיהם?!
המקום הריק על הקיר
מחשבות אלה מילאו את לבי כשעליתי לירושלים לראיין את מפקדה. איש גבה קומה ונשוא פנים, שבראשו זורקת שיבה פה ושם שפניו שחומים קמעה וקולו שלו ונינוח. מטהו נמצא "אי שם בירושלים" וצריך לעבור ברגל כברת דרך רצינית המורגשת, בייחוד כשנועלים עקבים גבוהים ומזוודה משמשת בת לוויה. אחרתי במקצת, כיוון שהש.ג. ערך בדיקה קפדנית בכלי, וקצת פחדתי. כבר אינני חיילת, ואיני פקודה של איזה מפקד, ולמרות זאת, כל אימת שאני יורדת אל אחד המחנות, אני נדרכת בפנים לעמידת דום. אם כי איני מראה זאת, היד מצדיעה בלבי ומוראו של קול המפקד הזועם מקפיא את דמי. צבא הוא צבא.
מבעד לדלת הפתוחה אל לשכתו ראיתיו משוחח בניחותא עם סמלת חיננית. לאחר מכן הסתבר לי ששרתה אצלו בתפקידו הקודם במטכ"ל ובאה לבקשו שייקח אותה משם אל תפקידו החדש. נשים – יודעות להיות נאמנות. פוחדות משינוי. ואולי, קשה הפרידה אחרי תקופה ארוכה של עבודה ביחד, גם הנהג בא עמו. סימן שטוב להיות פקודו...
בחדרו הנאה יושב הוא מתחת לשורה ארוכה של תצלומים: שאלתיאל, דיין, מישאל שכטר, איתיאל עמיחי, הרצוג, פלד, פרי, נבו, אביב ברזילי, אמיתי (מקום ריק) ואחריו תצלום דיוקנו של נשיא מדינת ישראל.
"אלה המפקדים האהובים עליך?"
"אלה קודמי" – הוא מסביר – "והמקום הריק הוא בשבילי – הוא צוחק מלוא שיניו הצחורות. – "אני נמצא בחברה טובה..."
על מה נשוחח? עוד קשה לו לרכז את מחשבותיו ולספר על תפקידו של מפקד מחוז ירושלים וחטיבתה. נפל לתוך תפקידו ב"עונה הבוערת ביותר" – יום העצמאות ולפניו יום הזיכרון. הצעדה, ומה לא. טקס הכותל, טקס הר הרצל. אני נמצא כאן שלושה שבועות ואני מרגיש כאילו אני תקוע כאן כבר שנים.
המח"ט קשור לחטיבה זו עוד משנת 48'. היה בה גם מ"כ, מ"מ, מ"פ, גם מג"ד ועכשיו מח"ט. ראה עמה הרבה קרבות, איבד בה הרבה חברים וראה עמה את קום מדינת ישראל...
הבית הנמוך ביותר...
אבל סיפורו האישי שונה במקצת, והוא סיפורו של נער מן השכונות, צמא דעת וחרוץ ובעל מאור פנים למרות היותו "Self Made Man."
"נולדתי בטריפולי שבלוב, בשנת 1929. אני בן שלישי למשפחה שיש בה שישה אחים ושלוש אחיות. איני זוכר עוד את טריפולי, כי עליתי בשנת חיי הראשונה. ההורים קבעו את ביתנו בשכונת מונטיפיורי, עם הוואדיות ועם השטפונות ועם הבוץ. ממול, על גבעה, ישבה לה השכונה הגרמנית העשירה והמטופחת, על גינותיה הירוקות. מבודדת וגאה ומתנכרת. אחר כך בא לשבת שם "כוח צבא הכיבוש." הקיפו את שרונה בגדרות תיל, העמידו עליה עמודי זרקורים ושומרים.
כיום קשה להאמין זאת – אך אותה שרונה בתווך, בינינו ובין העיר תל-אביב, כשמסביב פרדסים ותנים, בודדו אותנו מאוד מן הישוב היהודי – והיינו כמו יישוב ספר. ממש כך. וכשמדי שנה בשנה, עת בא החורף והציף את בתינו עד לגובה השולחן, היינו פליטים לכל דבר, ויותר מכולם היתה כך משפחתנו, שביתה עמד במקום הנמוך ביותר בשכונה כולה, ממש על שפת הוואדי. ובכל זאת היה יפה שם."
ועת המפקד מספר על בית ילדותו, נשמעת נימת געגועים בקולו.
"בבית דיברנו עברית. תמיד. עוד בטריפולי. עברית עתיקה ומשונה לאוזנו של ישראלי של עכשיו, עם 'יען כי', 'פן' ובמקום רוצה – 'חפץ'. דיברנו עברית בנושאים שנגעו ביהדות, בתפילות, בימי חג ומועד. בשאר הזמנים דיברנו ערבית עם ז'רגון יהודי. כמו שיש לאשכנזים שפת יידיש הבנויה על הגרמנית, כך יש ליהודים יוצאי ארצות ערב ז'רגון משלהם השאוב מן הערבית ושזורות בו מילים עבריות. הקהילה היהודית היתה מלוכדת מאוד בטריפולי, ובייחוד בענייני חינוך. למדנו שם בחדרים, וגם כאן, בשכונת מונטיפיורי, לא זכור לי בית-ספר אלא משהו כמו חדר."
משפחת גוילי לא ידעה מותרות ואך גדלו מעט הבנים, התחילו לעזור לאב בפירנוס המשפחה. דויד התחיל לעבוד בגיל שתים עשרה. עבד באחד מבתי המלאכה, במסגרות מכנית. בייחוד כך בעונות החופש הגדול. "הייתי משתכר שמונה-עשרה גרוש ליום, ובאותם הימים זה היה תשלום מכובד, ובעיקר כך לגבי נער. מעולם לא השארתי לעצמי אפילו פרוטה. ואם נתנו לי בבית משהו מזה, הייתי אומר הרבה תודה." בשאר ימות השנה, היה דויד עובד בשעות אחר הצהריים. אחד היהודים שהיה לו מפעל קטן לשיפוץ משאבות הידרוליות בשכונת מונטיפיורי שהיתה תערובת של מגורים ובתי מלאכה, אהב את הנער והשקיע בו הרבה כדי שיתקדם ויהיה בעל מקצוע מעולה.
משאבות – ומתמטיקה
בשל אותן משאבות הידרוליות שבשכונת מונטיפיורי, הלך ללמוד בבית ספר טכני – שגם שמו היה "מונטיפיורי" ולוא היתה ארצנו ארץ נורמלית – היה היום מר הגואל לא מפקד ירושלים, אלא בעל מפעל מכני, אולי אפילו גדול. ואפשרות זאת מצחיקה אותו עד דמעות. לא, שאין הוא רואה את עצמו מחוץ למסגרת צה"ל. סוף סוף מגיע הגיל שצריך לפנות את המקום לצעירים יותר, וצבא שוב אינו עסק בשבילך – אבל אז יעסוק במשהו אחר.
אולי במתמטיקה.
מתמטיקה?
"מוזר במקצת. אבל לפני זמן לא רב גיליתי, שאני פשוט יודע מתמטיקה וכי היא באה לי בקלות. מעולם לא היתה לי אפשרות ללמוד באופן סדיר. לימודים סדירים עשיתי עד הבי.אם. של אותה תקופה – כלומר, בוגר עממי... לאחר מכן למי היה פנאי? היתה הגנה. היו מאורעות. הרבה יותר מאוחר רציתי בתעודת בגרות ועשיתי אותה בלימודים אקסטרניים במסגרת הצבא. כך גם עשיתי את התואר הראשון באוניברסיטה. עכשיו אני לומד כבר שנה חמישית חוק ומשפט. איני רוצה להיות עורך דין. אני לומד למען השכלתי. ותוך כל הלימודים העצמיים האלה, כאשר הייתי צריך להתכונן לבחינות השונות, תפסתי שמה שאני יודע טוב יותר מכל, הוא דווקא מתמטיקה...
"האם אתה לומד בשעות הפנאי?"
"שעות פנאי מה זה? פנאי אף פעם לא היה לי. אבל כבר מזמן גיליתי שמה שאדם עסוק יותר, הוא מספיק יותר ויכול לעשות יותר. יוצרים את הזמן הדרוש ללימודים. כל מי שיודע ללמוד לבד – יכול ללמוד. מעניינים אותי: המשפט הבינלאומי, דיני אישות, משפחה וירושה – כמה מעניינים דינים אלה בארץ כשלנו עם הדתות השונות והמורשות השונות. וכמה תיקונים אפשר לעשות בהם, אף כי הם הגיוניים מאוד..."
קשה לקנא באשתך. כאשר הבעל שלה סוף סוף חוזר הביתה, הוא מתיישב על ספריו או הולך לאוניברסיטה. מה היא עושה עם עצמה?
אשתו של אל"ם הגואל היא מזכירה בבית ספר. אם לשלושה ועסוקה מאוד. אכן, מסכים האל"ם עמי.