1.7.77
המהפך הכלכלי של הליכוד
בראשית שבוע זה, בבוקר בבוקר, הייתי אורחת לשעה כטרמפיסטית במכוניתו של יחזקאל פלומין, סגן שר האוצר החדש.
*
"תפתח את הרדיו בבקשה, חדשות שבע."
יחזקאל פלומין שומע ברדיו מה שאמר סגן השר יחזקאל פלומין.
"איש גדול הוא מילטון פרידמן", אומרים ברדיו.
"הייתי רוצה להיפגש איתו". אומרת אני.
"אולי אפשר לסדר. מחר עורכים לו קבלת פנים."
"אתם תולים תקוות בעצותיו? ותמלאו אחרי המלצותיו?"
"במרוצת הזמן."
"ולעת עתה יהיה הכל כשהיה?"
"לא אמרתי זאת."
"מה הם השינויים שאפשר לצפות להם בזמן הקרוב?"
יותר יוזמה חופשית –
פחות מעורבות של הממשלה.
כל מה שניתן לעשות על ידי האזרחים לא ייעשה על ידי המדינה. המדינה לא תהיה מתחרה לאזרח. הפיכת החברות הממשלתיות, שאינן עוסקות באופן ישיר בביטחון, לחברות ציבוריות שמניותיהן נסחרות בבורסה.
המדינה לא תתחרה באזרח
אפילו אני, שאיני עוסקת בכלכלה, מבינה שהפיכת חברות ממשלתיות לחברות מניות, בהשקעה של הציבור, ובפיקוח המשקיעים שמעוניינים בהפקת רווחים, היא תמיד בריאה יותר, ובמקרה של טלפונים - למשל אחד המכאובים הלאומיים שלנו – השינוי יבורך. אבל לא זה השינוי שהציבור מחכה לו מהממשלה החדשה שבחר. צריך בשינוי שכולנו נרגיש בו – אני.
"כלכלה של מדינה אי-אפשר לשנות ביום אחד ואפילו לא בשנה. יש ליצור כלים חדשים ודרכים חדשות ויש לקיים התחייבויות,
ויש לפרק את השיטה הישנה.
זה תהליך ארוך.
מה שחשוב כי יידעו על מגמתנו."
מגמות הן דבר יפה מאוד. אבל לא מטבע עובר לסוחר. משהו חייב להיעשות כדי שנדע שבא בעל בית חדש, לבד מן העובדה ש"אגודת ישראל" נכנסה לקואליציה וכבר מותחים שרשרות ברחוב השומר...
"לא צריך לקפוץ לקיצוניות. היו בעיות תחום-שבת גם קודם לכן, והיו אסונות לדאבון הלב. התוכנית הכלכלית שלנו ברורה. הזמנו את הפרופ' פרידמן לא רק לצורכי ראווה. הודענו גם ברבים שיש בכוונתנו למתוח קו, שיש בכוונתנו לאפשר הלבנת כסף שחור.
כסף שחור הוא בעוכרי המדינה ובעוכריו של האזרח. האזרח אינו רווה ממנו נחת, הוא גורם לחשדות, ללילות ללא שינה. הוא גורם לאינפלציה, בעל הכסף השחור גורם לפיחות ערך כספו הוא.
במקום שהכסף השחור יהיה מונח כאבן שאין לה הופכין, כנייר חלק, הוא יכנס למשק, ייספג בתעשייה, יושקע בבורסה, יתן למפעלים וחברות חיוניות להתפתח, יעשה להגברת הייצוא. ועם הגברת הייצוא יתאזן מאזן התשלומים, ואז יקטנו המיסים, גם מס ההכנסה יקטן. המשקיע והעובד בייצור יראו יותר ברכה בעמלם, יהיה שכר לפועלם.
"אז אנחנו מודיעים שיש בכוונתנו לאפשר הלבנת כסף – ומה קורה? אחינו בני ישראל, נמנעים להגיש את הדו"חות שלהם. נתנו עוד הזדמנות. אנו רוצים בשיתוף פעולה, בדרכי נועם, דחינו את המועד בעוד חודש. אבל אחרי כן נחמיר מאוד. נקבע קנסות גבוהים למתחמקים, למעלימים. שנתיים-שלוש של מאמץ משותף, של המדינה ושל האזרחים, מקסימום חמש שנים של עבודה תוך רצון טוב ושיתוף פעולה ואמון הדדי ואנחנו צועדים על דרך המלך. מגיעים לניוד הלירה."
"ניוד הלירה אינו אומר לי הרבה. מטבעות לשון לגבי דידי. למה אתה מתכוון בפועל?"
לא בושה להיות חרט
"ראי, פה אתם באים, העיתונאים, מעצבי דעת קהל. פה אתם צריכים להסביר כי צריך שינוי בגישה. צריך שהאמהות היהודיות ידעו שזה לא בושה להיות חרט, מומחה לאלקטרוניקה, למכניקה עדינה; שטוב להיות נגר, חייט; שאנשים אלה יכולים להגיע לעצמאות כלכלית הרבה יותר מהר מאשר עורכי-דין; שיש עתיד גם תרבותי וגם מקצועי לבעלי מקצוע יצרני, ששירותם לעצמם ולמדינה חופף. נצא ממעגל הקסמים הזה של מתפרנסים זה מזה, כמו משפחה המגלגלת כספי אבא, או כספי הלוואה שאבא השיג, בינה לבין עצמה. בין אח לאח. צריך שהאחים יתחילו להכניס הביתה מעבודה שהשתכרו בחוץ. מסחורה ומוצר שמכרו בשוק. לו כך נהגנו היינו יודעים בעוד חמש שנים פריחה כלכלית וגם פריחה מוסרית."
"ומה תעשו אתם?"
פלומין צוחק. "אתם, אנחנו... כדי לא להגדיל את ההוצאות, כדי לא להגדיל את התקציב, נצמצם את מספר העובדים בשרות המדינה וברשויות המקומיות. החלטנו לא לקבל עובדים חדשים לשרות המדינה והרשויות. ועצם ההקפאה כמוה כהקטנת מספר עובדי הציבור בשבעה אחוז לשנה. נשתדל לא להגדיל את המיסוי. מהמישור האזרחי מתבקש לעבור לייצור ולאפק את ייצר הקניה והבזבוז. כל מוצרי החשמל, אביזרי הנוי, המכוניות וייבוא מותרות, אינם השקעה. כל קניה היא הקטנת הלירה. כל לירה מושקעת בענף יצרני, גדלה, צומחת. כל לירה מתבזבזת מבטלת גם את רעותה. חישבנו ומצאנו שלפי שיעורי הריבית-דריבית המשתלמת בארץ, כל לירה הופכת כעבור שלושים שנה – 2,619 ל"י. בצורה הפוכה, באינפלציה הקיימת וביוקר המאמיר בקצב של היום – הרי 2,619 לירות יהיו שוות לירה אחת."
"פלומין היקר, כל המילים היפות האלה אמר וחזר ואמר 'המערך' כל שנות שלטונו. אתם דיברתם על גישתו המוטעית. אתם דיברתם על יוזמה חופשית, על תחרות, על משק ריאלי, על ביטול סובסידיות, על ההגיון שיש לממון. איפה אתם כיום? איפה הצעדים שיהיה לאדם העמל כדאי לעבוד, שיהיה שכר לפועל, שישוב לנו מוסר העבודה. בקיצור – שלירה תהיה לירה?"
פלומין שותק.
"בקיצור, תמשיכו בפיחותים. תמשיכו בפיחות הזוחל?"
"נמשיך. אבל עליך לזכור שאצלנו זה אמצעי. לא מטרה... אנחנו גם הצבענו בשביל הפיחות הזוחל בוועדת הכספים. תביני. המערך, שלא פיחת את הלירה לפני הבחירות, השאיר אותנו במצב שאין ממנו מפלט אלא באותם אמצעים..."
(אמר – וקיים. למחרת – יום שני. זחלה הלירה לאחור בשני אחוז...)
*
"והאינדקס ימשיך לעלות?"
"אנחנו לא שליטים בשוק המחירים. אנחנו תלויים בעליית המחירים בעולם. והמחירים בעולם עולים. אנחנו תלויים ביבוא, בלעדיו המשק שלנו משותק. אנחנו איננו רשאים לאסור יבוא אפילו כזה שאינו נחוץ לנו. אנחנו חברים בשוק המשותף. אנחנו תלויים בשוק המשותף לשני הצדדים. אפילו תעמולה נגד כניעה למותרות מטורפי-מחיר איננו רשאים לנהל. זה תלוי באזרח, בתבונתו. שיזכור שמעשהו כיחיד קובע. בודדים יוצרים את הכלל, הכלל מורכב מבודדים."
"אז האינדקס יעלה?"
"יעלה."
"והמשכורות יעלו."
פלומין אינו עונה. "אם לא ייעשו צעדים דראסטיים צופים עלייה של 30 אחוז. עשרה מיליארד דולר גרעון במאזן התשלומים."
פלומין הוא כידוע רואה חשבון ועורך דין. חשבתי ביני לביני, שעד כה היה משרדו מחשב צעדי הפרט, החברה בע"מ, היחידה המשקית. 30 אחוז עלייה באינדקס תורגמו לכך וכך אלפי, עשרות אלפי לירות. כיום מדברים במיליארדים דולרים. צריך בשביל זה ראש של מיניסטר...
*
ומה יהיה עם הצמודים?
"בעצם, בהזדמנות זו, אולי תוכל להסביר לי איזו טובה צומחת למדינה כשהיא מפחיתה את הלירה, אבל לוקחת אצל האזרח הלוואות צמודות?"
"בראבו! אנחנו נפסיק את הוצאת האיגרות הצמודות, חוץ מאיגרות לקרנות הפנסיה."
"ומה יהיה על האיגרות הישנות?"
"כמובן שנכבד אותן. אבל, כאמור, לא נוציא חדשות."
"ומה יעשה האזרח כדי לשמור על ערך כספו?"
"המדינה אינה חברת ביטוח..."
הבורסה שתהיה בריאה
"זה קצת מאוחר להיזכר בכך. לאחר שהממשלה הפכה את כל העם, מילד ועד זקן, מקיבוצניק ועד תעשיין, למלווים בריבית, פתאום תשאירו בידיו כסף שלימדתם אותנו כי ערכו פוחת; תצפו מן האזרח שלא יקנה אביזרים, שלא יבזבז, שיחסוך... תצפו ממנו למוסר עבודה בתנאים כאלה?"
"יהיה לאזרח מה לעשות בחסכונותיו. אנחנו נפנה אותו להשקעות בבורסה. אנחנו מעונינים בבורסה אקטיבית ולא ספקולטיבית. מקווים להפוך את הבורסה לגוף פעיל, עם מיגוון רב של אפשרויות השקעה בחברות טובות ומבוקרות. יגדל מספר החברות שמניותיהן נסחרות, יגדל מספר ה'ברוקרים', יגדל מספר המשקיעים, יגדל גם הפיקוח על הבורסה, תימנע השתלטות שניים שלושה משרדים גדולים שעלולים לעשות מניפולציות. החסכונות יהיו מושקעים, יהיו פעילים, הכסף יעבוד. תינתן לכספו של המשקיע הקטן והגדול המכובדות שיש לכסף הפועל לפיתוח המשק, לפיתוח הכלכלה והעצמאות."
"ומה בדבר ביטול המגבלות על מטבע זר?"
"נגיע לזה. אבל לא מחר."
"אנשים בקיאים אומרים לי, שאם לא תפעלו לביטול המגבלות על מטבע חוץ עכשיו, תחמיצו את ההזדמנות. שזו הטובה בדרכים לעשות את הלירה מבוקשת, בעלת ערך. הם אומרים שכלכלת המדינה צריכה להעזה, לאיזה מעשה לא שיגרתי. אבל הם גם אומרים שאתם ישבתם יותר מדי זמן בוועדת הכספים, שיותר מדי זמן הייתם שותפים להחלטות וחוקים, מכדי שתוכלו לעשות מעשה."
"נחיה ונראה. ביטול הפיקוח על מטבע זר הוא אחת המטרות של הממשלה והוא יבוצע, אנו מקווים, תוך חמש שנים."
"ואיך אתם יודעים שתשארו חמש שנים?"
"אנחנו מקווים להישאר 'פור-גוד'..."
*
ובינתיים הגענו לירושלים השעה שמונה בבוקר. כבר מחכים לפלומין. אני זוכה להזמנה לכוס קפה חטוף, בלישכה החדשה, ליד השולחן החדש, מתחת לתמונה חדשה של הנשיא. שר האוצר החדש מבקש לראות את סגנו מיד. שותים מהר. אני שואלת מהר אם מותר לי להפוך את הטרמפ לראיון.
"אם זה יביא תועלת. בבקשה..."