11.10.74
כשהתחיל בסוד "מבצע הקפות" - ההתנחלויות
שמחת תורה, ובערב ירקדו ברחובות העיר וליד הכותל.
כבר בערב החג ניסו התיירים לרקוד, ולא "הלך" להם. לא רבים היו האנשים ליד הכותל המואר. השוטר המופקד על המעבר יצא מן התא הקטן וביקש לראות מה יש לנו בתיקים. אמר סליחה. הציץ. אמר תודה. וחזר לעשן את הסיגריה שלו.
עלינו במדרגות המובילות אל הר הבית, שהמיסגד זהוב-הכיפה חולש עליו. עמדנו על הרחבה הקטנה והסתכלנו על הכותל. קבוצה קטנה של אנשים נשענה אל המעקה והתלחשה ברוסית. ותיקים הסבירו לחדשים, שאך אתמול באו, אולי היום. אחת, בהירת שיער – מה שמה? מה שמה? אולגה, ואולי נטשה – הצעירה ששבתה שביתת רעב לפני יובלות, לפני... שלוש שנים, שבתה עם הסטודנטים עולי רוסיה למען שחרור חבריהם וקרוביהם העצורים. לה היה בעל בין אותם אסורים. שביתת הרעב הלכה וגדלה. הצטרפו עולי רוסיה, הצטרפו ישראלים.
אחרי כן נסעו היא ואחרים, נשלחו לארצות הברית לעורר דעת ציבור. זה נראה לנו אז כל כך "לא לעניין". מה טעם לעשות שביתות רעב ברחובות ניו יורק, בבקשה לעליה ולשחרור בעלים, בנים, אבות ברוסיה?
היום נשענת הנערה-האישה על זרוע בעלה אנטולי שראנסקי.
*
קבוצה קטנה של תיירים אמריקנים שילבה זרועות ויצאה בריקודים. רקדו מעט ועייפו חיש והמעגל נתפזר. על כל הגגות מסביב, חיילים חמושים. וגם ברחבה חיילים בחגור מלא. אבל מעטים האנשים בכיכר, כמו קישוט של פרג על כיכר לחם.
הזיכרון ממלא את הרחבה עד אפס מקום. השבעת צנחנים ברחבת הכותל מיד אחרי שחרור העיר. מפקד גבה קומה וגא משביע אותם. רטט עובר בקהל הרב. קרובים, וידידים ואבות ואמהות בעיניים מבריקות ולחות. גם סבים וסבתות יושבים בין המסובים. והם גאים בבני בניהם ורוטטים בחרדת קודש ובחרדה לבאות. כמה מאותם אבות ואמהות שכלו את בניהם – ובאים אל הכותל – ושוב בעיני רוחם רואים את המעמד ההוא?
אנו פוגשים באיש אחד, עדין ותמהוני, שבא וחוזר ובא הנה מארץ רחוקה. מה הוא מחפש בינינו, הנוכרי? בראשו הבהיר ובעיניו התכולות הוא בולט בין כולם, אך איכשהו שייך. הוא עומד יחידי. פסיעה ימינה, פסיעה שמאלה וחוזר על עקביו, הולך אל השער, משתהה שם, חוזר ומביט אל הכותל המואר וחוזר לעמוד בתווך יחידי. פוגש אותנו – ומוצא חובה להצטדק. הוא מחכה למישהו, הוא אומר. נדברו להיפגש כאן. ודאי יבואו מיד. ודאי עומדים ליד הכותל ומכניסים שם פתקה.
בחור מגודל זקן ועל ראשו כיפה ולידו נערה. הוא ישוב על גדר בנויה והיא נצמדת אליו. ידיו חובקות אותה וראשה נח על כתפו. יפה המראה כמו שתמיד יפה לראות אוהבים. ומשונה לראות ראש מכוסה בכיפה נושק לנערה ליד הכותל.
"הי בחור, אם אתה רוצה לחבק אותה אין לך מקום אחר? אתה לא מתבייש?". שוטר בא להשליט סדר בענייני דרך-ארץ וכבוד לדת.
"השוטר צודק."
"השוטר לא צודק. הוא שוטר ולא גבאי בבית כנסת. זה לא עניינו."
"הוא שוטר, אבל הוא גם יהודי..."
העצה
המכונית נעצרה ליד חנות קטנה, ומישהו הלך לקנות סיגריות. היה בוקר בהיר וזורח, שהבטיח להתפתח ליום שכולו קסם. החג עמד באוויר ונשפך במתק של ימי הילדות. עד שחזר המישהו וידיו ריקות, באה ועמדה ליד המכונית אישה ערביה ותינוק בזרועותיה. היתה יפה, צעירה ועצובה כמו יתמות.
"אני צריכה עצה," אמרה האישה. "למי אפנה ואני צריכה עצה. באתי לירושלים לבקש עצה. אמרו בכפר לכי לירושלים ותשאלי מה לעשות – ואני לא יודעת למי ללכת. אולי אתם יכולים לעזור לי, אנא – וה"אנא" הזה אמר – "אנשים טובים, רע לי ומר לי – הגעתי לקצה גבול היכולת..."
הילד שבזרועותיה שתק. היה נקי ומלובש בקפידה. והאישה גם היא נאה וסדורה, רק עיניה היו תועות, ופניה כמו מחוקות.
סיפרה, שבעלה קם בוקר אחד ולא חזר. לימים נודע לה שהיגר לקנדה. "השאיר אותי בחוסר כל," אמרה, "מה לעשות?"
הערביה מדברת, ואחת מאיתנו מתרגמת. אחיה – שחזר לביקור בישראל אחרי עשרים וחמש שנים – מקשיב בנימוס, יותר מנימוס. אכפת לו. נוסע אחר במכונית שלנו – מודיע לנו שאנו גורמים לפקק תנועה. שכל המכוניות שאחרינו נעצרו וצופרות. צריך לזוז.
"אבל אי-אפשר להשאיר אותה כך..."
באמת, מה אנחנו יכולים לעזור מתוך מכונית? נוסף לכך, האינכם חושבים שזה משונה מאוד שהיא פונה אלינו, בשעה שהיא נמצאת במזרחה של ירושלים.
"מה לעשות? שתלך לעורך דין."
"באמת? – אתה מצחיק. שולח כפריה לעורך דין."
"שתלך למשרד הסעד. זהו. למשרד הסעד."
"זוזו, אני אומר שנזוז. תראו מה שנעשה מאחורינו..."
"תלכי למשרד הסעד – חביבה."
"שו האדה..."
"זה משרד טוב. הנה המען. תלכי לפי המען שאני כותבת כאן..."
"אני משתגע. ראיתי מכונית משטרה. עוד זה חסר לי..."
"אבל אי-אפשר להשאיר גברת במצב כזה."
"איזה גברת? סתם כפריה. אצל האנגלים האלה הנימוסים יכולים לשגע פיל."
"ראשית אני לא אנגלי. שנית, גם אם היא כפריה היא גברת. היא אישה קטנה בצרה גדולה."
"אז מה אפשר לעשות. שתלך לקאדי שלה..."
"סגור את הדלת וניסע."
"האנגלי" ירד מן המכונית, נתן בידי האישה את הפתק שלא ידעה לקרוא, הסביר לה בערבית-עברית-אנגלית שתראה את הפתק למישהו ויאמרו לה היכן זה, אבל לא היום, בחג, אלא מחר. "והנה משהו להוצאות הדרך ולקנות משהו לילד," אמר ולחץ שטרות אחדים בידיה, חזר למכונית – ונסענו.
"אתם יודעים שהתנהגנו כמו חזירים."
"ועוד איזה..." אמרה חברתי. "אישה אומללה שאינה יודעת את נפשה, אם כבר פנתה אלינו היינו צריכים להיעצר, לחשוב מעט. אולי היינו מוצאים פתרון. להרים טלפון ולפתור לה איכשהו את הבעיה. לקשור אותה עם איזה עורך דין."
"שטויות – אומר זה שהאיץ בנו כל הזמן לזוז כבר - בעיות כאלה לא פותרים על רגל אחת. ובכלל זה לא העניין שלנו. בכל אופן לא כשאנו בדרך לים המלח, ביום חג..."
"אין דבר כזה 'לא העניין שלנו'. אדם נמצא בצרה ופונה אליך, אתה צריך לראות בזאת זכות. נקרתה לידינו מצווה והחמצנו אותה. ובכלל – אני אומרת לכם – היא היתה שליח, איזה מלאך שאלוהים שלחו לנסות אותנו ולא עמדנו במבחן..."
"וגם אני לא עמדתי במבחן – אומרת אני – הנה אני שוברת לעצמי את הראש מה אכתוב, איפה אמצא סיפור, וסיפור מתגלגל לידי וכל מה שאני עושה היא עצה – תשלחו אותה למשרד הסעד. מה שהייתי צריכה לעשות הוא להעמיד את המכונית בצד, לרדת, לקבל את שמה ואת כתובתה, לצלם אותה ואת הילד הפעוט שלה על רקע כנסיית סנט ג'ורג' במזרח ירושלים – ואת המכונית הישראלית – יש בזה משהו. אחר כך לפרסם את הסיפור. בעיתה היתה נפתרת ולי היה סיפור."
"יכולתי – אומרת הישראלית – לפתור לה את הבעיה בעצמי, בלי כל עזרה. היא לא היתה אישה פשוטה. והיא לא היתה מתחזה. ראו שהיא במצוקה. יכולתי לקחת אותה לביתי עם הילד. מה יש? אני זקוקה לעוזרת. יכלה לעבוד אצלי, קורת גג, אוכל, כסף – ובאותו זמן היינו מטפלים בבעיה שלה."
"אמת," אומר 'האנגלי'. "בעצם יכולתי לקחת אותה איתי לאנגליה. הייתי מביא אותה במתנה לאשתי. היתה עובדת אצלנו, הילד היה לומד בבית ספר אנגלי, אחר כך בקולג', אחרי כן באוניברסיטה. למה לא? אחרי כן הייתי מכניס אותו לעסק שלי. מה יש? כל חייה יכלו להשתנות – וגם אולי חיינו."
כל זאת אמרנו, כמובן, בחצי הלצה. אבל למען האמת, גם ביותר מקמצוץ צער ובושה.
"פטרתי את עצמי בלירות אחדות. אני תמיד נוהג לנקות את מצפוני בכסף. לקנות לעצמי את הזכות לאי מעורבות. זה מכוער." הימהם לעצמו.
"ואולי בלירות האחדות האלה, שלא יועילו לה הרבה, גילגלת כדור שלג, אולי לקחת מן האישה את הדבר היחיד שעוד היה לה – את הכבוד? אולי מהיום תתחיל לפשוט יד?
כך מתגלגלת השיחה, ספק ברצינות ספק בצחוק, ובינתיים מתגלגלים הגלגלים ועוד מעט נצא מן העיר.
"נשוב," פוקד לפתע הילד שבינינו אשר כל הזמן שתק. "נשוב. נמצא את האישה."
ו"הרי כל כך רצית לנסוע לים המלח! הרי רעיון ים המלח היה שלך. כבר שנה לא התרחצתי, כבר שנה. אף פעם אתם לא לוקחים אותי, ועוד מעט אולי יחזירו את כל השטחים..."
"אני מוותר על ים המלח. זה בכלל לא חשוב. אני בכלל לא רוצה. נשוב אל האישה." הוא כמעט בכה.
אלא שזאת ירושלים של חג. וכל מכוניות הארץ, אולי כל מכוניות העולם, עלו לחוג את שמחת תורה, והרחוב חד-סטרי, ועד שחוזרים כבר אין אישה ואין תינוק ואין מצווה שנתגלגלה לידינו, ועוד מעט קט יאבד היום את זהרו, והחג את קסם הילדות.
"שמעו," אומר זה שהאיץ בנו כל הזמן לזוז כבר. "שמעו," הוא אומר. אתם רציתם לעזור. אתם רציתם לעזור. אתם הקשבתם לה ואני הייתי חסר סבלנות ודרשתי לנסוע. ובכן אני מקבל על עצמי את העבירה. אני מקבל על עצמי את החטא." והוא צוחק ואנחנו אחריו.
"אני לא מסכים. בשום אופן אני לא מסכים," אומר הילד.
"למה?"
"אני לא רוצא שאבא שלי יקבל על עצמו חטא נורא כזה."
מתנחלים עליך
הדרך נפרשת לפנינו כמו שטיח אדום, והעיניים שותות את ירושלים ומשתכרות מיופיה. אך האישה הערביה הנושאת ילד בזרועותיה – רודפת אחרינו בעגינותה. ולא טוב לנו.
"צריך היה," אומר 'האנגלי'. "שכל משפחה יהודית תאמץ לה משפחה ערבית. היה רצוי למצוא מילה אחרת, אבל, צריך היה שכל משפחה יהודית תהיה לה משפחה ערבית קרובה, שנפגשת עמה, עוזרת כשהיא זקוקה לעזרה. יחסי גומלין מתוכננים בתחילה, אבל אחרי כן יבוא הדבר באופן טבעי. יש לנו הרבה מה לתת להם, ויש להם הרבה מה לתת לנו. קליטה חברתית – זאת צריכה להיות הפרוגראמה..."
"אנחנו עוד מתלבטים בנושא של קליטת עליה. היה צריך שכל משפחה ישראלית תאמץ משפחה של עולים. היה צריך שנתגבש קודם אנחנו. אחר כך נלך לאמץ בחוץ. האחים שלנו קודמים. בלי קליטת עליה ניכשל בעליה. בלי עליה – אין לנו קיום."
"קליטה חברתית של העליה הכרחית אבל גם השנייה הכרחית ודוחקת. מדוע אי-אפשר לעשות את שתיהן. יהיו כאלה שיאמצו עולים ויהיו כאלה שיאמצו משפחות ערביות. הכל ביחד. למה לא...?"
וכך אנו מפליגים בתוכניות, עד שמגיעים למחסום הראשון. לפנינו נוסעת משאית ענקית, גוליבר שבמכונות המשא, במהירות מסחררת. הנסיעה שלה חצופה ומסוכנת ומעוררת כעס. היא מתקרבת למחסום וכמעט אינה מאיטה ממהירותה. החיילים המופקדים על המחסום אינם עוצרים בעדה. היא מכונית עם מספר עזתי. אין בה סכנה. לעומת זאת עוצרים את החיפושית שלנו עם המספר הירושלמי הטוב.
אנחנו מראים את פרצופנו באותה שלווה של תושבי הארץ הזו הרגילים לחיפושים בדרכים. באמת לא נעים, אבל מה אפשר לעשות. מסתננים באים מעבר לגבול, גם מחבלים – לא נעים לעשות הפלייה אבל אין ברֵרה. כורח היה במיספור המכוניות שידוע אם מן השטחים באו, שייקל לבקר אם אינן מבריחות אנשים מסוכנים ונשק.
ובאמת, יותר מפעם נצטערנו על אנשי השטחים הבאים לעבוד בעיר העברית כי לעולם אינם יכולים לדייק בבואם כי אינם יודעים מתי יגיעו וכמה זמן יעצרו אותם במחסומים הרבים. ועוד יותר לא נעים לראות בחורים שלנו, שחומי פנים, שבודקים בכליהם, וביניהם לעתים קרובות חיילים וקצינים גיבורי תהילה.
"שמעתי לא פעם... 'יש מקום בארץ הזאת רק לאשכנזים'."
"אל תהיה שוטה. ראה מי בודק. וכי פרצופיהם שונים מפרצופך?"
"כל המשטרה כמעט על טהרת יוצאי המזרח. אנשים כמוך. אין מה להיעלב...", אומרים ומסמיקים, ואז אנחנו מוציאים את פרצופינו האשכנזים בשקט הגדול הזה בלב שיש למיוחסים, והשוטרים, ספק יהודים, ספק ערבים, אומרים סליחה.
"צריך לצאת מן המכונית," הם אומרים כשרואים את הפרצופים ה"ווסווסים" שלנו. ובודקים בדוק היטב אם לא החבאנו במכונה וילה קטנה להתנחל בה במדבר.
"אז במי כבר ניתן לא לחשוד בארץ הזאת. לפני מי פרושה הדרך הגדולה ורחבה כמו שטיח אדום?"
למכונית מעזה...
עיר חדשה – מעלה אדומים
פגשנו את העזתים בוואדי קלט. צעירים וזקנים ודוברים עברית שוטפת. עוד שתים-שלוש מכוניות נסעו בדרך הרומאית העתיקה, וקבוצת צרפתים שרופי שמש טיפסה בחזרה מן המנזר.
"כאן תקום עיר חדשה, מעלה אדומים," קבע מדריך הקבוצה הצרפתית.
גבעות אפורות שלא ידעו דחפורים מימיהן עומדות כמגולחות ראש ואדמה סלעית, חושפת עור הקדומים, מלבינה כמו גיר. פה ושם מכונות גדולות וצינורות – וכלום – מין סימפוניה בלתי גמורה. הבטחה שלא קוימה. ושקט מסביב. ולא יודעים אם השלט המודיע שכאן יקום מפעל בידי חברת "מקורות", - מצטרף לשורה הארוכה של הפסקת מעשה.
"הביטו היטב, מי יודע עד מתי עוד נוכל לטייל בערבות ממלכת יהודה?,
חזרנו לירושלים – והיא רוקדת. כל ירושלים מוקפת הקפות. במחסום עצרו אוטובוס של תיירים, מחוזרים מים המלח ויריחו. אמרנו לשוטרים.
"אי-אפשר לדעת. אולי הם מתחזים לתיירים ובאמת הם מתנחלים?"
"באמת, אתם מגזימים."
גם השוטרים צחקו.
ירושלים חגגה את חג מתן התורה בהקפות, ואחר כך הלכה לנום את שנתה.
בדרכים ובשבילים ובמסתור, התחיל "מבצע הקפות".
אמבוש ההתנחלות.