3.7.73 לזכר תמר ביכר
צילצול בדלת ובדלת עומדת השכנה שלנו.
נאה, רוגעת, מביאה עמה ריח נעים של אביב אירופי. ובחוץ משתולל יום ימתיכוני חם-מזג.
ובלב – חמסין מטמטם ואני כולי כמרקחת.
"איפה קנית את השמלה הנחמדה הזאת?" אני מתקיפה אותה בשאלה לפני שאורחתי מספיקה להסביר את מבוקשה. כאילו רק השמלה הזאת עושה את הפלא: מצננת את הקדחת ומכניסה סדר בחיים.
וכבר אין לי מה ללבוש. וכבר כל שדרוש לי כדי להיות גברת, הוא שמלה כשמלתה של השכנה.
שלא כגברות אחרות, השומרות את סוד העטיפה יותר מסודות נשמה – מוסרת לי שכנתי הטובה את הכתובת וכבר אני מצויה ברחובה הסואן של העיר וכבר אני עמדת בחנות ומודדת. אני מרמה את עצמי להאמין שהבבואה הנשקפת מתוך הראי זהה לזו שעמדה בתוך דלתי. אני מפתה את עצמי לשאת חן בעיני ולהאמין שמעתה קריר לי ונעים לי ויש סדר בעולם ושלא אכפת כמה עולה שמלה אם היא מסוגלת לחולל את כל הפלאים הללו.
אבל אינני אלא אישה. ואישה רוצה לקנות מציאה. ואם לא מציאה אז לפחות לקנות הנחה.
"שלחה אותי גב' דוקטור כך וכך," אני אומרת למוכרת בשעה שזו נוקבת במחיר שמלת הפשתן הקטנה.
"מצטערת מאוד," נרמזת היא. "גם הגברת דוקטור שילמה כך."
"אני שכנה שלה. גרות באותו בית," אני מוסיפה לעמוד על המקח בצורה מוסווית, כאומרת שניתן יהיה לי לוודא על נקלה.
"אצלנו מחירים קבועים, גברתי. האם הגברת דוקטור לא אמרה לך."
*
יום שישי בשבוע. שעת הצהריים כבר עברה והחנויות נסגרות. תיירים מזיעים מפצירים בנשותיהם לדחות את הקניות ליום אחר. המוכרת מסכימה איתם. האיש שעומד על הקופה, אף אם הוא מיצר על אבדן לקוחות, אינו מוחה.
"להתראות ביום ראשון" – מתנצלת תיירת שבעלה המזיע דוחק בה ללכת.
"את רוצה להישאר בשמלה?" שואלת אותי המוכרת.
"ידע שור קונהו... כמובן שאני רוצה להישאר בשמלה."
"סליחה, לא הבנתי מה אמרת בהתחלה," אומרת המוכרת ועיניה כואבות. ויש משהו בקולה שמוסיף ללא מילים: אוי ואבוי לי שהגעתי עד הלום; שצריכה אני לעמוד ולמדוד שמלות כמו תגרנית; להחמיא לפלגי שומן, לחייך, לכפתר, לפרום, לשרת, לספוג עלבונות – אני גברת חשובה אשת חברה. אוי ואבוי לי וליומי.
"אני לא נתכוונתי לעלוב בך, חס וחלילה. זה מן התנ"ך," אני אומרת. אבל כבר אין בפני מי להתנצל. כהרף עין אספה המוכרת את עצמה, נטלה תיק וסל, אמרה שמאוחר עוד מעט יסגרו את החנויות ולא יהיה מה לאכול בשבת ופרצה לרחוב בצעד צעיר מדי לשנות חייה. ונותרנו לבדנו. אני והאיש שעל הקופה.
הוא מקפל את הבגדים בהם באתי, הפולטים עדיין את חום גופי, ולא נעים לי. מאוד לא נעים.
"אין דבר, אין דבר – אני כבר רגיל. כל הגברות אותו דבר כשבא החום. היו רוצות להסיר מעליהן אפילו את העור. את שכנה של הגברת דוקטור, אני מבין."
"אני גרה בקומה הראשונה והיא בשנייה," מתעוררת שוב תקוות ההנחה.
"אני מכיר את הבית," הוא נאנח. "האדון דוקטור היה רופא של אשתי."
"ולא עוד? הלא רופא טוב הוא?!"
"רופא מצוין. ואדם מצוין," מוסיף הוא.
"אז למה אינו יותר הרופא של אשתך?"
*
"כי אשתי נפטרה."
"אני מצטערת."
"הדוקטור שכנך עשה כל שיכול היה כדי להציל אותה. פנינו אליו כבר מאוחר מדי, ובכלל, איש לא היה יכול לעזור לה. היא פשוט לא רצתה לחיות."
*
קונה בפוטנציה עומדת בחנות ובוררת בין השמלות. היא רוצה באחת, בדיוק כמו זו שלי.
אין?
כמה חבל.
אולי בכל זאת יחפש.
לבוא ביום השני?
חבל – ביום הראשון היא חוזרת.
לאן?
לניו יורק.
יש שמלות יפות בניו יורק, אבל לא כל כך חינניות כמו אלה שהיא רואה כאן, בארצנו ארץ ישראל. יופי של ארץ. כל הלב שלה כאן.
"אבל את שם..." אומר בעל החנות.
"צריכים יהודים גם שם," אני תורמת לאחר שהלקוחה שלנו נכנסה לתא ההלבשה.
"צריכים יהודים כאן. צריכים כאן חמישה מיליון יהודים!", קובל בעל חנות השמלות.
הוא בעל גובה ממוצע, פנים רחבות בלונדיניות ועיניים כחולות, בהירות וטובות. קול נעים לו וסבר פנים יפות של אדם שלולא עמד בחנות שמלות, היה יכול להיות רופא או מהנדס או שופט או מורה, אבל כיוון שהוא עומד בחנות שמלות נראה הוא יותר קונה מאשר מוכר. אבל אנחנו משוחחים עכשיו על ענייני שמלות ואופנה ולאט לובשות פניו את סבר המקצוע.
"הנה הצ'ק."
הוא מסמן את הכתובת, משתהה לידה וכמו זוכר שוב.
"סליחה," אני שואלת בשקט בשקט. "כבר מזמן נפטרה אשתך?"
"לפני ארבע שנים."
"ומה נפטרה?"
"מצער, גברתי. מצער. בננו נפל."
"ויש לך עוד בנים?" אני מנמיכה את קולי עוד יותר.
"מה זה משנה, אה? אבל לא, אין לנו. היה בן יחיד."
"השאיר אחריו ילדים, נכדים זאת אומרת," אני אומרת בחיוך מקווה.
"נכדים?! בננו היה נער."
*
מתא ההלבשה יוצא ראש של אישה באקסטזה של קניות. יד אחת מחזיקה בווילון יד שנייה מנופפת בשמלה:
"זה לא מתאים לי. אולי יש משהו אחר?"
בעל החנות מכניס את הצ'ק למגירה ונותן בידי את תיק בגדי.
"רגע אחד בבקשה," הוא קורא לראש האישה שבתא בקול מישות אחרת: ואלי, "אני שכלתי שניים. את בני ואת אשתי. אני ניצלתי בנס. נפצעתי במלחמה, כמובן הייתי קצין, לא בשירות חובה. בשעה שבני נפל, שכבתי בעצמי בין חיים ומוות בבתי החולים. התחסנתי שם. אבל אשתי לא. ואספר לך עוד סיפור, הנה יש לנו ידידים, זוג נחמד בני גילי והם שכלו שלושה בנים. אחד בהתשה, אחד במלחמה, אחד בפעולת תגמול. הם מתהלכים כצללים. אגיד לך מה, זו ארץ ארורה, דורשת קרבנות אדם. ארץ אוכלת יושביה..."
*
"פליז," אומר ראש האישה הקבוע בין הווילון לקיר התא והנראה כשייך לתיאטרון בובות, "בבקשה, קשה לי לעמוד ככה," מוסיף הראש שלפני המסך והיד מנופפת במרץ בשמלה.
"כבר אני בא!" מודיע בעל החנות, "כבר אני בא גברתי."
אוסף את עצמו מאחורי הקופה ועומד לפני הקולבים עם השמלות הצבעוניות, ובורר ביניהן ובורר.
מתפתחת שם שיחה ואני שומעת אותו אומר "תבואי לחיות פה, גברתי, בארצנו ארץ ישראל ותוכלי לקנות לך שמלות יפות שאת אוהבת בניחותא. ולא רק שמלות, גברתי, פה יש חיים, חיים טובים חיים יהודיים," אומר הוא ואני יוצאת בשמלת השבת החדשה שלי לרחובה הסואן של העיר המתכוננת לקבל פני שבת המלכה.