7.11.66
"תה וסנדביץ' בבקשה."
"צר לי. פה לא מגישים. רק שם ב'דיירי'."
"טוב, אז יהיה תה עם עוגה. אפשר כאן?"
"בהחלט גברתי."
יושבים ומחכים. עשר דקות, עשרים דקות, עשרים וחמש דקות. הולכים ומטלפנים בינתיים, חוזרים, ממשיכים להמתין. עוד טלפון אחד ועוד אחד ותה אין.
תה-מוזיקה של שעה חמש. תזמורת בת שלושה כלים, פסנתר כנף, צ'לו ותוף, מנעימים זמירות לקהל: (ארבעה אורחים). כורסות נוחות ועמוקות, שטיחים יקרי ערך, קירות מעוטרים באורנמנטיקה נפלאה, 4 מלצרים עומדים דום בפתח הקפיטריה שקוראים לה "דיירי" – ושלושה ארבעה אורחים יושבים ליד שולחנות ו - - - קוראים בעיתון. כנראה אורחי המלון. יפה ב"מלון המלך דויד" בירושלים.
"איפה התה שלי?"
אחרי ניסיונות רבים נרמז אחד המלצרים. צף ועולה מתוך שיחה מעמיקה. שולח את השני. השני מבטיח ששום דבר לא הוזמן. "אבל אם הגברת רוצה"... הולך. נזכר באמצע הדרך שבאמת הוזמן משהו. הוא שמח מאוד. חוזר עם תה.
ואיפה העוגה?
מתחיל ויכוח מחודש: כן הוזמנה או לא הוזמנה.
המלצר הראשי מתערב. מחליטים שאכן הוזמנה עוגה, "אם הגברת אומרת כך." העוגה מופיעה לבסוף. מביאים אותה על עגלת מדפים מדפים.
"נא לבחור מן המבחר."
לך ותבחר "מן המבחר" של ארבע עוגות מיושנות הנראות מאוד "סקנדהנד" ומלאות מיתון.
"אולי את זו של התפוחים. היא לא כל כך נוראה."
לא נעים. כבר בלבלנו כל כך הרבה את הראש. אוכלים את העוגה בסלידה ומתוך תקווה ותפילה שהכל יעבור בשלום בעזרת השם יתברך.
התזמורת ממשיכה לנגן ברוך וואלסים וינאיים. המלצרים ממתיקים סוד ליד הכניסה לקפיטריה הריקה. תייר נרדם. נרדם. שני החליט לסקור את התיקרה היטב היטב. פשק רגליו קדימה וראשו נטה לאחור וגבו ישר-ישר כמו כמו בתרגיל היפנוזה.
"חשבון בבקשה!"
קול קורא במדבר. אז מטריחים את הגוף וניגשים לאספה. "אלף סליחות". החשבון מופיע על צלחת אחרי עשר דקות טובות. שמים שטר בן חמש. הצלחת חוזרת עם לירה. ואיפה החשבון?
"רוצים חשבון, רוצים חשבון, רוצים חשבון": המלצר למלצר היותר גדול; היותר גדול עוד ליותר גדול, העליון באמת למנהל הקפיטריה, מנהל הקפיטריה נד בראשו משום מה. החשבון הגיע בשעה טובה.
התמונה די מוכרת ולא הייתי מתעכבת עליה לולא... לולא נערך אותה שעה, באותו בית מלון ממש מעבר לדלת של זכוכית, סימפוזיון על התיירות של הקונגרס ה-11 של הפדרציה הבינלאומית של עיתונאים וסופרים לתיירות.