1.6.73
שרוליק לבנת בעין יהב
מן הכביש אין רואים את עין-יהב. העולה על הדרך הצרה, מול שלט זעיר שמסתובב עם הרוח, שבצידיו שלטים זעירים צועקים באלם "זהירות מוקשים", "הדרך נבדקה בשעה... ביום..." נכנוה לו הפתעה: מכת ירק.
מרחקים עצומים של צהוב צרוב. תלויות של חול שמצמיחות לא כלום. העיניים נצרבות מאותו צהוב מדברי ומבעד לסדקי העפעפיים רואים באופק את הרי אדום שגם הם מצהיבים באור הלוהט. ופתאום מקבלים מכת ירק.
ירוק מזעזע, ככתוב בכתבות האופנה. אותו ירוק. שמזעזע את הישראלי שעה שהוא טס בפעם הראשונה מעל הולנד, או כשהוא מטייל בפארקים הגדולים של לונדון, או כשהוא תועה בשדות מרעה ויערות. ירוק עסיסי, עמוק. ירוק עם מסורת של אדמה דשנה רוויית מים ויובלות של שלום ושלווה ואיש תחת גפנו...
כתובת על מיכלי אספקה
שעת צהריים. לא רואים איש בנווה המדבר, אך שומעים את המזגנים, המזמזמים שיר ערש בצהריים. רואים קבוצת מבנים באפור-מלט, העומדים עדיין בבניינם ופועלים זרים נעים אט אט כחום היום. רואים ממטרות שוטפות את האדמה המלוחה בסיבוב תמידי של שבעה ימים ולילות. רואים דשאים ועצים כבדי-פריחה וערוגות פרחים סביב הבית ואשכולות ירוקים של ענבים. תרנגולי ההודו נמים, עד שנעצרים לידם והם מתעוררים בצווחה נוראה אבל אינם מוכנים להשיב, אם גם יודעים, היכן גר ישראליק לבנת.
נוסעים בדרך הפנימית שבין המשקים ומחפשים את השם על מיכלי הפח הענקיים, עליהם כתובים שמות חברי המושב. בשביל הספקים המביאים תערובת. שמות ישראלים נושנים וטובים של בני מושבים, בני קיבוצים, בנים להורים מן העיר: בעלי חנויות, רופאים, מורים.
כמו הבתים במשקי העמק, כך הבתים כאן. לוחצים על ידית, הדלת נפתחת. נכנסים לבית פנימה. פותחים את המקרר, שותים מים קרים, מתכבדים, נמלטים למקלחת, אוספים את הגוף ששב לתחיה וצועקים: יש כאן מישהו? איש אינו עונה. מנמיכים את הקול, כדי לא לעורר נרדמים. ואז נפתחת דלת וראש צעיר יוצא: "אוי, תראו מי זה בא. בטח נדמה לי."
בעלת הבית. ילדה במכנסיים קצרים, רגליים חטובות, זרועות ילדותיות של חלב ודבש, ובין הזרועות תינוק. נדמה רק לפני חודשיים התחתנו וטרם הספקנו לקנות מתנת נישואים וכבר עברו שנתיים ואנו כבר חבים מתנה ליום הולדת
"ילד?" אני שואלת.
"אלא מה. במשפחת לבנה נולדים רק ילדים, כידוע."
"ומה שמו?"
"מה שמו, את לא יודעת? קוראים לו ארנון."
"והזקן הסכים?"
"הסכים. עד עכשיו, כשנולדו ילדים במשפחה לא הסכים. אבל מאז נפל ארנון עברו כבר שש שנים וזה בן בנו ולא בן בתו."
מול הרי אדום
"אפשר לעשות עוד מקלחת?"
עד שיצאנו מן המקלחת השנייה, כבר היה השולחן ערוך והמארחת הצעירה אינה חדלה לחזור על משפט אחד. "תיראו מי זה בא, תראו מי זה בא." לא מרבים להגיע הנה. רחוק וחם ובכלל, עכשיו לא העונה. עוד מעט ייגמר הירק וישלוט כאן הצהוב המזעזע. הכל יצהיב כמו המדבר מסביב, ואפשר יהיה לפוש מעט ולנסוע לצפון. להורים, לראות תיאטרון, לרחוץ בים, לפגוש אנשים חדשים וידידים ישנים.
ממול הרי אדום "הושט ידך וגע בם". וגם הגבול. ומעבר לגבול ולגדר התיל "זהירות מוקשים" – סוף העולם.
בשעה שהשמש עומדת בצהריים, הכל מת בארץ זו ללא צל. ילד כבן עשר, שריד בודד מכל הנרדמים מארח לעצמו חברה במשחק, בגן המטופח שליד ביתו. מתנדנד על הנדנדה, משחק בג'ולות, שר בשקט לעצמו. ילד יפה, שחום, שלוו.
"טוב לילדים, כאן?" אנו שואלים את בעלת הבית, בת העשרים וארבע הנראית כבת שמונה-עשרה. רוב האוכלוסייה כאן היא בגילה וישנו מבוגר אחד, כפי שהם מכנים אותו והוא כבר בן 37! כל המושב מורכב מאנשים שהיו אתמול ילדים, שיצאו את הבית עם מזוודה קטנה של סוף שבוע ועם מטען שאי-אפשר לנגוע בו בידיים. מטען של געגוע, של מיחושי התבגרות, תהיות ונאיביות עמוקה. היום הם עובדי אדמה ובעלים בעמם. הם בעלי לול, מטעים, שדות מניבים, חקלאים עקשנים, העושים חשבון של כדאיות בלי רומנטיקה ובלי ציונות (כך הם חושבים). יש להם טרקטורים ובתים ותריסולים ומקררים וטלוויזיות והלוואות ודאגות יבול ונשים קטנות, שבאות אחרי החבר מילדות להיות עזר כנגדו.
"טוב לילדים כאן?" חוזרת על השאלה הנערה-האמא – בוודאי טוב להם. למה לא. הם בריאים, יש דשא לפני הבית, דשא מרכזי שיוצאים אליו כולם ונפגשים עליו כולם, ויש חברים. אבל – היא אומרת בבינת מבוגרים שראו כבר הרבה חיים – אבל אין להם לאן ללכת..."
מזה תחום גבול על ידי גדר ביטחונית. מזה תחום גבול על ידי המדבר. היישוב השכן – חצבה – גם הוא מעבר למדבר. אפשר להגיע אליו במכונית תוך רבע שעה, אולי מחצית השעה, אבל אי-אפשר ללכת אליו.
יש חברים – אבל תמיד אותם החברים. תמיד אותם פרצופים ואותם קולות ואותם סיפורים. כמו שזקוק אדם לריעות, כלומר ליחסים עם אנשים אותם מכירים והמכירים אותו, כך זקוק האדם לזרים. להיכרויות חדשות. וזה חסר. חסר מאוד. הצעירה שלנו אינה אומרת זאת בכל כך הרבה מילים, אבל עיניה אומרות שעה שהיא מסתכלת בתינוקה. עכשיו אין בעיות. הילד עדיין בעריסה, אבל כאשר יגדל מה יהיה אז? היא שוכחת שהיא בעצמה עודנה ילדה.
בוסתנים במדבר
"תגיד ישראליק – אני שואלת את בעל הבית, הנמנה עם הגל השני של מתיישבי עין-יהב - תגיד כמה עשית בשנה?" אני שואלת ובין השאלה לתשובה, מצפה לסכום פנטסטי ביותר. כמה שבחורים אלה יעשו – מגיע להם. ולא עוד, אלא שאסור לקחת מהם אפילו פרוטה שחוקה אחת למס הכנסה ומסים אחרים. לא רק משום שהם חומה חיה בגבול, הם ונשותיהם וילדיהם, אלא משום היופי הזה שהם מביאים לעולם. אני חוזרת ומזכירה לעצמי שאסור לי להיתפס לרגשנות. ככל ישראלי ראיתי הרבה מעשי גבורה בשדה הקרב, בדרכים, מעשי הצלה נועזים, מעשים של הקרבה – אבל פה אנו עומדים מול מעשי גבורה של כל יום וכל שעה.
*
חול וגבעות נודדות ומין אדמה דקיקה כמו אבקה, שיותר מאשר יש בה חול, יש בה מלח. שום דבר לא צומח עליה, אפילו לא ערבה. וכך זה היה כנראה עוד מימי בראשית. ובאים צעירים ועושים יש מאין. מפריחים בוסתנים במדבר. אליהם לא יהיה אפשר לבוא בהאשמות של נישול. את מי מנשלים אנשי עין יהב? את שממת המוות שמלכה במרחבים האלה? מי חי כאן לפניהם ומי מסוגל לחיות כאן, מלבד חלוצים פנטיים אלה, העובדים כמו חמורים מזריחת החמה ועד שקיעתה.
זהבה נוסעת לעין יהב
ישראל ועוד בחורים אחדים כמוהו, עזבו בית הורים נוח, במושב משגשג. יכלו לראות חיים הרבה יותר קלים ב"קומת הבנים". בית הוריו של ישראל הוא בין הבודדים שנשאר בן קומה אחת. ברוב הבתים הוותיקים ישנה כבר קומה שנייה של בנים ואילו בביתם של מרדכי וזהבה לבנה, מראשוני המתיישבים בכפר ויתקין, נשאר הכל כפי שנבנה לפני הרבה שנים. הבן הבכור, ארנון ז"ל, היה ראשון הטייסים שנפל במלחמת ששת הימים והבן השני, במקום להמשיך ולעשות למשק בו נולד, יצא להפריח את המדבר.
פעם בחודש, פעם בשישה שבועות, אורזת זהבה בצנצנות תבשילים אהובים על הבן, מעט חומרי ניקוי, מעט לבנים ונוסעת לבן שלה, לעשות קצת 'בעלבית'ישקייט בביתו. הוא היה בין הבודדים בעין יהב שנותר רווק, ו"הווילה שלו" עמדה בטלה מייעוד, כמו בתולה שהגיעה לפרקה ואין לה דורש. אם היה מזדמן טרמפ במכונית של אחד מחברי מושב כפר ויתקין שגם לו יש בן בעין יהב היתה נוסעת עמו, אם לא נזדמן, נסעה באוטובוסים.
יש לשער שזהבה היתה נוסעת אליו ברגשות מעורבים. קורה, אחר ככלות הכל, שבן יוצא ממשק הוריו והולך להקים לו משק משלו. אבל אז יש עוד בן שנטל משק ההורים נופל עליו, יחד עם זכויות קבלתו בבוא היום. לא כן ישראל, שלכתו למדבר היה בו גם פגם של עריקה מחובת בנים לאבות; השתמטות מחובה של אהבה למשק ולכפר בו נולד וגדל, אבל מה לעשות ובער בו הרצון להיות עצמאי, לבנות כראות עיניו, ובעיקר – להתמודד עם המדבר שקרא לו.
המדבר יודע גמול
שעתנו הגדולה היתה כשיצאנו לשוט בשדות. המדבר גמל לו לישראל. סוף העונה והעגבניות כבר נקטפו, אך עדיין אפשר להלך בין ערוגות של שיחי גידולים גבוהים מאוד ולקטוף שאריות של עגבניות שכמותן לא ראינו במקומותינו. למרות הקרה הניב המדבר יבול שאין להתבייש בו. וגם המטע גמל לו. העצים גבוהים, דשנים, וירוקים. ואף כי הקטיף כבר נסתיים, עדיין נשאר לקט, שכחה ופאה של אפרסקים קטיפתיים, כבדי עסיס, ושל אפרשזפים חלקים. קטפנו ואכלנו ישר מן העץ ומי שלא טעם, לא יודע טעם מהו. באמת. וישראל מילא לנו דליים של פרי וירק ואמרנו בלבנו שנביא אותם לכפר ויתקין, למרדכי, שיטעם מפרי בנו ויהיה גאה.
גאה משום שחקלאים כמו ישראל אינם צומחים על עצים. המטע שלו גובל מזה ומזה במטעים של חברים אחרים ואין גדר מבדילה ביניהם. ולמרות זאת ניתן להצביע עליו מרחוק. במטע של ישראל מורגשת ידו של חקלאי חרוץ ידען, עקשן ואוהב. העץ שונה גם פריו שונה. חקלאים כמו ישראל צומחים על עצים של בית אבא. מכפר ויתקין.
שוקולד, מנטה, מסטיק
כשיצאנו משם, כבר נטה היום לערוב, ככתוב בספרים. הפועלים שבונים בתים למועמדים חדשים שיבואו – כבר הלכו.
נשים צעירות התהלכו בטיילת בין הגדר מזה לבין שער הכניסה מהמדבר מזה ודחפו עגלות טיול גבוהות "והאחים הגדולים" עוזרים לדחוף. צעדו שתיים-שתים ושלוש-שלוש, באותה הליכה גאה של אימהות צעירות בוראות עולם.
ילד ביקש:
"אמא, תקני לי גלידה."
"איפה אני אקנה לך גלידה?" השיבה האם.
"בקיוסק."
"אבל אין פה קיוסק."
"למה אין פה קיוסק?"
"היה בצפון שבוע," שמעתי אישה אומרת לרעותה. "וכבר התקלקל. לפני זה אפילו לא ידע שאפשר לקנות משהו בקיוסק. עכשיו עושה כל הזמן את המוות: 'גלידה, מנטה, מסטיק..." |
|
|
|