27.4.73
תמיד עוברים על פניה, ואפילו לא מפנים לשם את הפנים. מזה קיבוצים כמו עין חרוד, בית השיטה, שדה נחום – בוטחים וגדולים ומזה, שטוחים ונחבאים כאלה אל הכלים, ירדנה ובית-יוסף. הכל שטוח. שום דבר אינו בולט. שום דבר אינו מזמין "סור אלינו". אפילו אין שלט שמברך אותך בכניסה וביציאה, כמו שמציב כל ישוב המכבד את עצמו.
תירס וקטניות וחצילים ופלפל. שטחים לא גדולים ביותר, ואחריהם מבני המושבניקים. בתים קטנים של הסוכנות וכיפות גדולות בנויות חלוקי אבן – מקלטים. בית ומקלט בית ומקלט. בתים ללא גינות. חלקות צרובות. פה ושם טרקטור. פה ושם מכונית.
אישה בגרביים ארוכים וראשה צבוע. בטח אורחת. "ברחוב הראשי" עומדת מכונית מסחרית, איש בסרבל מכופתר, כאילו השתולל עדיין החורף, מכווץ עיניו בזעם וכל פניו כעס אחד גדול. הוא נשען אל המכונית המסחרית, ושניים זרים מעורבים גם הם בכעס הזה ואין לדעת אם נגד או בעד, נשענים אף הם, וילדים ונשים, וחתול וכלב ואנחנו. ושמח...
נעצרתי על יד הקבוצה הקטנה הנתונה בוויכוח סוער.
ציון (האיש בעל הסרבל) העיף בי מבט והמשיך בשלו. שותק משפט אומר מילה מילותיים.
"חמישים וחמישה קוב. זהו."
"איך אתה יכול להגיד חמישים וחמישה. שבעים קוב הוצאנו. מגיע מאתיים ושמונים לירות."
"מאתיים ושמונים מכות."
"הוא עוד עומד בסדר פסח. כמה מגיע לפי החשבון שלך?"
"אני לא למדתי בגמנסיה. תעשה חשבון בעצמך."
"מה קרה," אני מתערבת. "תגידו מה קרה."
"מה קרה? הוצאנו מן הרפת שלו שבעים קוב זבל. בטח מסריח... זה הרבה מאתיים ושמונים לירות?!"
"אבל נשאר לכם הזבל..." אני.
"נשאר לנו?! איפה! פיזרנו את זה בשדה שלו. לא זרקנו בערימה אחת, פיזרנו."
"אף לא גרוש יותר מאשר בשביל חמישים. לא רוצה. לא צריך. לא הוצאת כלום."
"אני לא הוצאתי כלום?"
"יש לך קבלה שעבדת אצלי?"
"אין."
"אז לך לגבות ממי שיש לך קבלה ממנו. אני לא מכיר אותך..."
"ככה אתה מדבר אלי. אני עבדתי פה עם האוטו, הזעתי את הנשמה עם הזבל המסריח שלך..."
"אתה רוצה זבל עם ריח שושנים."
"כמה זמן אורך להוציא קוב זבל ולפזר אותו?" (אני).
"צ'יק – לקח קוב. צ'ק עוד קוב. עושה כסף כמו מכונה..."
"תשמעו אותו..."
"אתה יש לך מיליונים. אני יורק דם עם עשר הפרות שלי, והוא שולח פועלים ואחר כך מטייל ואוסף את הכסף בג'ארה. תתבייש לך. אחרי שלושה חודשים בא לקחת כסף ותשמעו איך שהוא מדבר."
"תעבוד אתה יותר ויהיה גם לך יותר."
האווירה התחממה. רצח בעיניים זה לא מילה. אבל לפתע נתפייס.
"הא, את, מה את!" פוקד על אשתו, המחזיקה תינוק ביד ואחר מחזיק בשולי שמלתה. "יש אורחים. לכי ותעשי קפה. בוא לשתות – יא ממזר."
אז זכינו גם אנחנו מן ההפקר וישבנו לפני הבית, על חלקת קוץ ודרדר ויבושת, בצל עצים גבוהים וחיכינו לקפה.
ומסביב הרי גלעד, הר הגלבוע והר יששכר... ואנחנו בתוך התנ"ך.
"למה אינך עושה פה גינה?" שאלנו לאחר שהדגשנו שאין זה מענייננו, "ויפה כאן – אבל חבל..."
"מה עוד יכול לעשות גבר אחד. עשר פרות, לעבד שלושים דונם, תשעה ילדים למלא להם את הפה."
"הילדים שיטפלו בגינה."
"הילדים... קודם כל הם קטנים, שנית – שלא נצטרך לעזרה שלהם. רק מקלקלים."
"והעצים האלה אתה שתלת?"
"לא אני. זו הילדה שראית פה קודם. היא היתה גרה פה לפני שבאנו הנה. לפני שש-עשרה שנים."
"כמה עלה הבית שלכם."
"עלה? היא ברחה. הרבה ברחו פה ואנחנו באנו הנה. הסוכנות נתנה בשמחה. תפסה טיפשים."
"לאן ברחה?"
"ברחה לירושלים. אבל כל שנה באה לבקר את הבית. הבן אדם מתקשר לבית. ופה גם היו הרבה צרות. היו מפגיזים אותנו ביום ובלילה. היינו גרים יותר במקלט מאשר בבית. סבלנו הרבה. לא היה ראש לגינות."
"ועכשיו."
"עכשיו – ברוך השם. אבל החיים קשים."
"מה קשה."
"נו מה קשה. קשה לחיות בבקעת בית שאן. קשה לגבר אחד לפרנס תשעה פיות מעשר פרות."
"אז מה היית רוצה? תגיד. נכתוב ואולי זה יעזור. יש לך הזדמנות."
"מה הייתי רוצה?" הסיר כובעו וגרד פדחתו. כמו הסנדלר שעמד לפני דג הזהב ולא ידע מה לבקש ורץ אל אשתו.
"שיעבירו אותם לאיזה מקום יותר קרוב לחיפה, לתל אביב, לירושלים," תרמה האורחת שלנו שהארץ היתה קטנה עליה ויצאה לעולם ונשארה שם.
"לא," פסק מארחנו. "מה שאני רוצה זה עוד עשר פרות."
"ואז תהיה מאושר."
"אפשר להגיד."
"ויהיה לך כוח לדאוג לעוד עשר פרות?"
"אינשאללה."
"ועוד עשר פרות צריכות עוד שלושים דונם אדמה."
"אלא מה. בטח."
"ואיפה ייקחו לו עוד עשרה דונם אדמה," מוסיף מזכיר הכפר, החבר יהודה מזרחי. "לא הצלחנו במלחמה," כואב הוא. "לא נוספו לנו שום שטחים. אין לאן להתרחב."
"גם אתה מעיראק?" רוצה אורחתנו לדעת.
"חס וחלילה. מזכיר הכפר שלנו הוא צבר. יליד העיר העתיקה..." אומר בגאווה מארחנו.
"ובחור בא מירושלים לגור במקום נידח כזה. כל הכבוד..."
"ומניין אתם?" שואלים בתשובה.
"מגואם."
"ואיפה זה גואם?"
"זה האי הקטן שעליו התחבא העריק היפני במשך עשרים וחמש שנים, שמעתם בטח. כל העולם רעש כאשר תפסו אותו בג'ונגל."
"האי שעל יד וייטנאם? יא-בה-יי..." ועכשיו הגיע תורם של המארחים לתמוה על הצעירה, שישראל היתה קטנה לה, שכל העולם היה קטן עליה ועכשיו היא חיה באחד האיים הקטנים בתבל.
"הכל בגלל האהבה..." התחלנו לשיר. "הלכה אחרי בעלה כמו האישה שלך."
"אשתי הלכה אחרי הסוכנות..."