11.11.71
"ותגידו שנחמן שלח אתכם!" רץ אחרינו הנער, מתנשם ומתנשף ממאמץ הרדיפה אחרי המכונית.
"ובעל בית המלון יתן לך אחרי כן טיפ?..."
הנער הבין את הרמז ונעלב.
"לא טיפ ולא טיפה," אמר.
"אני לא צריך את הכסף שלו. אתם שאלתם איפה יש פה בית מלון טוב, אז זה בית המלון הכי טוב והכי גדול בכל מטולה. ואם תגידו לביאליק... (ביאליק?!) כן, לביאליק אם תגידו שנחמן שלח אתכם, אז זה טוב בשבילכם וטוב בשבילי. אולי יתן לי להיכנס לבריכה."
"לביאליק יש בריכה?"
"בוודאי," הפטיר ופיזם: "יש לי גן ובאר יש לי-י-י..."
הנער הניח לנו לנסוע. ספק באם לשכּוֹן בעיניו. מן 'המוזרים' האלה לא תצמח שום תועלת. והוא כבר ראה את עצמו עולה מן המושב שלו, וטובל בבריכתו של ביאליק...
היום נטה לערוב. ברחוב האחד והיחיד של מטולה שכבו החיים לישון.
נשים כינסו את הטף פנימה, גבר שמן שצעדיו איטיים – סגר שער, אשה פיהקה בפתח חלון – רק פנסי הרחוב האירו בכל עוזם שמורות טבע של חצרות הישוב הישן. מושבה היושבת באצבע של ארץ ישראל – בקצה הצפורן שלה, ומגוננת על היד...
"יש לכם חדר פנוי?" שאלנו את האוויר שבאולם.
מאיזה שהוא מקום הופיע בנעלים רכות איש כבד גוף וקל תנועה, שפניו טובות. צחק בעל הבית: "יש לנו חדר אחד תפוס!"
מחמאות השף ניקולאי
הוגשה לנו ארוחה דשנה ופיקנטית ובשפע כזה, שקשה מאוד היה לקום מן השולחן.
"סבתא מבשלת מצוין," הסכימה למחמאות שלנו הצעירה ששרתה אותנו.
"היה כאן השף ניקולאי. אינקוגניטו בא. בכלל לא ידעתי מי הוא. הגשנו לו ארוחה רגילה. הוא אמר שאוכל כזה כבר לא אכל מזמן. בכלל לא אכל אוכל כזה בישראל, וביקש לראות את הטבח ואת המטבח. וכאשר ראה את סבתא אז לא היו לו מספיק מילים לתשבחות. אמר שיבוא למטולה להבריא וללמוד תבשילים. ביקש אצל סבתא רצפטים. באמת?"
כאב לראות את אחד ממקומות הקיט היפים בישראל – מפהק כך לתוך הלילה. אוויר פסגות, נוף משגע, רוגע פסטוראלי, אנשים של פעם, למה נידון המקום שהיה גולת הכותרת של מקומות הנופש בארץ, במשך הרבה שנים – לכליה?!
"הגבול. ההפגזות." מסביר ביאליק המלונאי, "מפחדים לשלוח הנה תיירים. הישראלים פוחדים לבוא הנה," מסביר וכואב האיש שנולד כאן, שילדיו נולדו כאן, שחי כאן עם כל משפחתו ולא יזוז מכאן לעולם. "ממשרד התיירות אומרים לנו, שפרו את בתי המלון. מציעים לנו הלוואות. אבל ממסלול התיירות הוציאו אותנו. כשנשפר," אומרים הם, "אפשר יהיה להפנות הנה תיירים."
"כשתשתפרו, לא תהיינה הפגזות? הגבול יזוז? והיכן אין גבול בישראל?!"
"אתם צריכים 'למכור' כאן לא מלונאות מודרנית אלא את 'ישראל הישנה'. אל תחדש, שמור על הישן. עשו כאן שמורת טבע של ישראל הקטנה, כפי שהיתה פעם. ותדגישו את המומנט של יישוב ספר. אדרבא, שיבואו ויראו איך חיה מושבה קטנה, כבר שבעים וחמש שנים חיה לה כפי שהיתה פעם. התיירים באים לישראל לא לחפש שקט ושלווה, הם באים לחפש כאן גם את הגבורה. לחפש את הגבול. לחפש גם את הגבורה השקטה של יום-יום..."
וכך הפלגנו בחלומות, כיצד יתמלאו כל בתי המלון הקטנים והפנסיונים בתוך בתי האיכרים, ואיך יטיילו כאן נופשים, אם לא ישארו לכל השבוע, לפחות ליום יומיים. לפחות לארוחה אחת או ארוחותיים.
"מה שנחוץ – הוא עליה. יש לנו מה להציע. היו עושים בבית המלון שלי אולפן, מרכז קליטה. שיביאו הנה עליה מרוסיה."
"עליה מרוסיה? יצאו זה עתה מן הגיהינום, ויושיבו אותם על הגבול," אומרת הסבתא.
"לא יושיבו אותם בכח – אני מתערבת. יציעו להם. שמעו ממני. האנשים האלה עולים לישראל, כגיבורים הם עולים. הם רוצים לתת את חלקם בבנייה, בהגנה, ביצירת מקומות חדשים, בהרחבת מקומות שנעמדו על עמדם. האם מציעים להם ארץ לא ישובה? הרי גן עדן אצלכם במטולה. אני בטוחה שלוא הסבירו לעולים את המצב והשאירו בידיהם ברֵרה - לוא היו אומרים להם, הנה ישנה מושבה 'שהיא גן פורח. מושבה שיושבת על גגה של ישראל – כבר שבעים וחמש שנים וזקוקה לעירוי דם. ששדותיה ובוסתניה פורחים, שתושביה חביבים וצמאים לפנים חדשות, מוכנים להציע בתים, עבודה, אפשרויות של הקמת מפעלים..."
ללמוד להד קטיושות?!
"מפעלים? אפשר להקים כאן תעשייה בטחונית, אפשר להקים כאן תעשייה חקלאית, שעונים, תעשיית תכשיטים. יש לנו בנינים שעומדים ריקים, מבנים חדשים שבנו כאן – הדירות מחכות. פשוט מחכות. נקים כאן קואופרטיבים. הממשלה מוכנה לתת מימון. גם אנחנו מוכנים להשקיע..."
"ולהביא אותם הנה. באמת!"
אשתו של ביאליק רועדת מכעס. זה הבית שלה. כאן חיים ילדיה. מדוע חייהם פחות חשובים מחיי עולים. האם היא רוצה להפקיר את ילדיה? ואם כל כך מסוכן במטולה – אולי צריך לזוז ממנה. יזוזו כל ישובי הספר – ואז יהיה הספר קרוב יותר לתל אביב. זה הפתרון?! ומה כל כך מסוכן במטולה? לבד מן העובדה שחדלה להיות מקום קיט – הרי היא פורחת...
"לפחות לוא באו הנה עולים לתקופה קצרה. רק ללמוד."
"ללמוד להד קטיושה?"
"טוב. אם לא עולים. למה לא יציעו זאת לזוגות צעירים. שלושים וכמה דירות פנויות ויפות. אפשרויות בניה אחרות, אפשרויות עבודה, אפשרויות של הקמת מפעלים, נוף נהדר, אקלים מקסים, פירות שדוגמתם אין בארץ, בעולם כולו?! למה לא להציע לפנתרים להרעיש פחות עולם ולעשות יותר מעשים?!"
כל המשפחה כבר יושבת ודנה. ביאליק, רעייתו, הילדים שלהם, הסבתא, איזה אורח נוסף שנטה ללון. הילדים התעייפו. קמו ההורים והלכו להשכיבם לישון. מעתה כבר מוכרחים להישאר בתוך הבתים. "אנחנו לא משאירים את הילדים לבד. אי אפשר. פעם היינו נוסעים לבלות ערב בצפת, יורדים לטבריה, נוסעים לחיפה. רואים קולנוע. עכשיו לא זזים מן הבית. כל טריקת דלת, מקפיצה. קטיושות!"
"נו – תביאי למקום כזה עולים? תביאי למקום כזה תיירים?!"
טיול לילי
גבעות "מארג' עיון" מוארות בפרוז'קטורים וסוגרות על מטולה כמו חומה. בלילה, באור המלא של הזרקורים, הן נראות חיוורות, צהבהבות, וקרובות-קרובות. זוג אחד מטייל לו שם ברחוב המוביל אל מרגלות ההרים. במורד מספר בתים של "הישוב החדש". הבתים מוארים היטב סביב, כלבים נובחים, גדרות תיל וצרצור צרצרים ומן העשב הגבוה שהצהיב נשמע קול: "עד כאן! נבקש לא לטייל הלאה. לא לעבור את הגבול..."
חוזרים, על עקבותינו אל הרחוב המתעקל, לאזור של "ההרחבה". בין מטולה הישנה למטולה החדשה, ששתיהן ביחד מניין התושבים שלהם כשל קיבוץ בינוני – חונה הצבא. וגם מטולה החדשה הזו ריקה מאדם. רק כלבים מנבחים, וקול שקשוק ממטרות המשקות גינות נוי מקסימות. שני שומרים יוצאים מבית פאר העומד בבנינו. "סליחה," הם אומרים, "אבל אנחנו מיעצים לכם לא להסתובב ברחוב הזה. פה מסתובבות, תסלחו לנו בעד הביטוי, פה מסתובבות קטיושות. והן לא שרות 'צ'סטושקי' ולא קולעות סרטים בשערן. הן שרות בפגזים וקולעות ישר למטרה..."
וברחוב הזה שמסתובבים בו שומרים, כמו גולדווסר הידוע שלנו, מה עושים הבתים?
עומדים.
עומדים לא בתים כי אם ארמונות. ובונים שם בתים – שדוגמתם רואים אולי רק בהרצליה פיתוח ובשיכון הצמרת בתל אביב. בני מטולה – שקייטנים פוחדים לבוא אליהם מפחד הגבול, שמושבתם הוצאה ממסלול התיירות של ממשלת ישראל – כי סכנה לבוא לשם ואסור לסכן תיירים יקרים – משקיעים את כל פרי עמלם מן הבוסתנים, מן המפעלים בהם עובדים בסביבה – בחלקות שסוגרת עליהם גדר תיל של הגבול...
הציפורים העירו אותנו עם בוקר אחרי לילה שקט וריחני. רוח קלילה הביאה עמה ריח של פריחת גפנים, ותאנה, ואפונה ריחנית, ושושנה וצלי ממטבחה של סבתא. ריחות עם טעם של פעם, וריחות הקיץ של ישראל. אוטובוסים הביאו פועלים מקרית שמונה, לבנות ולהרחיב את השיכונים של הצעירים - לווילות מהודרות של ותיקים. מי שעובד בחוץ נסע במכונית החדשה-חדישה שלו, ומי שירד אל השדות, אל הפרדסים ואל הבוסתנים, בטרקטורים ובטנדרים. ילדים קיפצו אל בית הספר, והמבוגרים יותר אל בתי הספר שבאזור. רחובה של מטולה המה מאדם, שעה, שעתיים ונדם.
"מכרתי!..."
ליד בית המלון שלנו, גילינו, עוד בית מלון עם גינה מטופחת ושלט מזמין. ורק אמש אמרו לנו שבית המלון הכי גדול במטולה, הוא למעשה בית המלון היחיד שבה. כל האחרים – אמרו לנו – נסגרו. התחסלו.
"יש לכם חדר פנוי?" שאלנו אצל בעלת הבית, שעמדה ושטפה ריצפה.
"למה אתם שואלים. אתם ממשרד התיירות?"
"לא. אנחנו אורחים."
"אורחים?" שאלה ומתדהמה נתישבה בכסא. "כבר לא ראיתי דבר כזה שלוש שנים. לכמה זמן אתם צריכים?"
"ליום אחד."
"רק ליום אחד? נו – מילא גם זו לטובה. בבקשה. אתם יכולים לבחור איזה חדר שאתם רוצים. הכל פנוי ומחכה."
מכאן לכאן התברר לה שהגענו כבר אמש. וכי התאכסנו בבית המלון השכן. "כל הביזנעס הולך אליו, אמרה בכאב, יש לו מזל!"
בעלת הבית תלתה עיניה בחלון, מבעדו רואים במרחק פסיעות אחדות את ההרים. עם יום נראים הם רחוקים קצת יותר מאשר בלילה. באור השמש רואים שם צמחיה ורואים שם רועים – ואחד מחלל בחליל.
"בעוד חצי שנה שוב לא אביט מפה החוצה. ארבעים שנה הייתי מביטה לשם בוקר וצהריים וערב... מספיק!"
"מה קרה? את עוזבת את מטולה."
"עוזבת את מטולה? לעולם לא. מכרתי!"
"וקיבלת מחיר טוב לפחות."
"אפשר להגיד די טוב."
"למי?"
האשה מעמידה בצד את מקל שטיפת הרצפה וממשיכה להחזיק בו, כדי שלא נראה כיצד הן רועדות, הידים שלה. עיניה מתרוצצות בחדר האוכל הנאה, המשופץ, והנקי. אחרי כן נחות העיניים עלינו.
"תגידו את האמת. אתם מאיזה מוסד. קרן קיימת, משרד החקלאות ואולי משרד ראש הממשלה?" שואלת בתקווה.
"לא סתם אנשים."
"אז מניין."
"מתל אביב."
"לא. איפה נולדתם?"
מכאן לכאן גילינו לה את האמת. נולדנו בפולין. אבל עלינו כשהיינו עוד קטנים.
התרוצצתי בכל המוסדות
"זה יותר טוב. אז תבינו אותי. תבינו מה זה 'הונור פולסקי' אני התרוצצתי בכל המוסדות. הלכתי למשרד התיירות," אמרתי. "תצילו את מטולה. היא גוועת. אמרו לי: קחי הלוואה לשיפוץ. אמרתי אני לא צריכה הלוואה. לא צריכה כסף. אני לא יכולה לראות איך מטולה מתקפלת. איך היא מתה לנגד העיניים. איך לא בא אליה בן אדם עם פנים חדשות. איך עומדים בתי מלון שהכנסנו בהם את החיים, את הנשמה – ומתפוררים. ריקים עומדים כמו בתי קברות לא עלינו. תנו לנו תיירים. תנו נופשים. תעשו איזו שהיא תעמולה. תגידו להם שאנחנו נותנים את החיים שלנו כאן, יתנו לנו יום יומיים, שבוע שבועיים – יבואו לפחות לאכול ארוחות. היה אצלי השף ניקולאי, אינקוגניטו בא. אכל אצלי ואמר שאוכל כזה עוד לא אכל."
"ביקש את המרשמים?"
"מניין את יודעת?"
"מנחשת..."
"באמת כך. אמר שאין עוד מנוחה כמו במטולה. שהוא יבוא הנה לנוח וללמוד תבשילים של ארץ ישראל האמיתית."
"מה אני אגיד לך. הלכתי לשר החקלאות. לא אסלח לו. כשבאתי לספר לו מה קורה למטולה ומה מטולה היתה – אמר לי: ההיסטוריה של מטולה לא מעניינת אותי... אותו לא מעניינת ההיסטוריה של מטולה. אין לי מה לדבר עם אדם כזה. נעלבתי – עד היום איני יכולה לצאת מן העלבון שלו. הוא עזר לי להחליט שאעשה מה שעשיתי."
מפשילה שוב את שרווליה והולכת לשטוף רצפות. "צריך שיהיה נקי – לא כן. נותנים לנו הלוואות נותנים. מוכנים לתמוך בנו בכסף, מוכנים. אנחנו לא צריכים כסף של תמיכות. יש לנו מטעים ברוך השם, ויש לנו גם גאווה. גאווה פולנית יש לי. שלא יעשו טובות. שישלחו הנה תיירים ונופשים. שיתנו עבודה. כבר לא אדבר על זכויות, זכויות של שבעים וחמש שנים. זכויות של גבול. אין עוד אוויר כזה בארץ כולה, בעולם כולו. ותביטי החוצה – ראית כבר נוף כזה. מרגיע. נפלא לעצבים. מנוחה שלמה אפשר לקבל כאן. אנשים יוצאים מבתי חולים, נשים אחרי לידה, זקנים, ילדים – מחפשים מקום לקיט ופה הכל ריק. בארץ פושטים את העור. ארבעים וחמש לירות ליום לוקחים בגבעת ברנר, גם בקיבוצים האחרים. ואנחנו מציעים הבראה מלאה, נוף נהדר, אקלים משגע ואוכל נפלא ומעל לראש בעשרים וחמש, בעשרים ושתים, בעשרים לירות ליום!"
"אבל אי אפשר להביא הנה אורחים, נופשים, מבריאים, תיירים, חביבה. אי אפשר. יש פה בזוקות, קטיושות, צליפות... מסוכן!"
"וממה אנחנו עשויים את חושבת. ממה אני עשויה, ממה עשויים הבנים שלי, הנכדים שלי...?! טוב. אני אגיד לכם." אומרת היא וידיה רועדות ופניה אדומות. "אני אגיד לכם את האמת. נמאס לי. בגילי, מותר לי כבר לחבוק את הידים. אני מכרתי את הבית הזה... (נשימה עמוקה...) מכרתי למיסיון. כן למיסיון מכרתי. אף אחד אחר לא רצה לקנות!"
אני בולעת רוק. "ומה הם יעשו פה?!"
מה הם יעשו? מה אכפת לי מה יעשו. מה יעשו... יביאו הנה ילדים מקרית שמונה, ילדים יהודים יביאו. זה מה שהם יעשו. אף מוסד יהודי לא רצה לקנות. כי מסוכן," אמרו. "להביא הנה ילדים. אבל המיסיון קנה – וההורים ישלחו. וזה לא יהיה מסוכן..."
"ומתי הם נכנסים הנה. אולי עוד אפשר לעשות משהו?"
"עוד מעט."
"למה?"
"כי בעלי עוד לא חתם. הוא אמר שהוא לא יכול לחתום. אבל הוא יחתום. אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים. הוא יחתום..."
"ראית כבר מטולאי שמוכר את רכושו???!"
ממול, חנות נאה למזון. בעלת הבית, שחומת עור וצחקנית, עוסקת אף היא בשטיפת רצפה, אבל בנוסח הישן. בלי עזרת מקל. וכך, תוך שהיא רכונה – אנו מנהלות שיחה. היא ראשה בין רגליה, אני, על קצה אצבעותי כדי לא ללכלך את הריצפה. "חנות יפה לך."
"חנות יפה."
"יש לך משהו מיוחד למכירה."
"מיוחד? אפרסקים טובים זה מיוחד?"
"בכמה?"
"לירה וחצי קילו. טוב?"
האפרסקים ריחניים וטעמם גן עדן. לוקחת קילו עוד קילו ועוד קילו.
"ותפוחים?"
"עוד אין. ודובדבנים מתוקים כבר אין. תבואי בעוד שבוע – יהיה אצלנו כל טוב. ומה את עושה כאן?"
"נופשת."
"מה?!" בעלת החנות מתרומת, משעינה את ידיה על מתניה וסוקרת אותי.
"כל הכבוד," היא אומרת לבסוף – ועדיין מנסה לנחש את הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי ההצהרה.
"משרד התיירות, מה?"
"לא. באמת סתם כך."
"כל הכבוד. כל הכבוד."
"אני מבינה שהמצב שלכם קשה."
"המצב שלנו קשה? ראית את הבתים שלנו, ראית את המטעים שלנו, ראית את המכוניות שלנו: ראית את הילדים שלנו. המצב אצלנו קשה?!"
"לא רואים פנים חדשות, לא רואים. ולנוער אין מה לעשות?"
"לנוער יש תמיד מה לעשות. אם הוא נוער. ואפשר ללכת לקולנוע שעושים לפעמים במועצת הפועלים. ויש חיילים, אז רואים פנים חדשות, ויש קיבוצים בסביבה ויש מושבים... ויש אהבה..."
"וזה שאין אצלכם קייטנים, שמטולה של הקיץ כמו נגמרה, לא אכפת לך?"
"זה אכפת, אבל מה אפשר לעשות. צריך להבין."
"וזה שרוב התושבים עסקו באירוח, לכל אחד היה איזה אורח לקיץ ומקור הפרנסה נסתם?!"
"אנחנו חיים מתיירים ונופשים?! מטולה חיה מן המטעים שלה. תביטי על הבתים שלנו, תביטי על המכוניות. חסר לנו משהו!"
"וזה שמוכרים בתי מלון, ואחד או שניים נמכרו כבר למיסיון!"
"סיפורים – מיסיון. מי ימכור למסיון? מי יחתום להם על נייר. בכלל – ראית כבר שמטולאי ימכור את רכושו."
"ימות ולא ימכור!"