13.1.61
חשבתי בלבי, כי הגברת טולגה, אשתו של ראש עיריית איסטנבול, הנחשבת לעיר "היפה-בערי-התבל", תגור בארמון זהב מימי הביזנטים, או לפחות בארמון בדולח. הייתי בטוחה אפוא, שהנהג תעה בדרכו, כשהתחיל לרדת בסמטה תלולה וצרה, הגולשת מטה מטה. מה פתאום בחר לו להגיע לארמון ראש העיר דווקא דרך העיר הישנה? התפללתי בלבי, שהבלמים יפעלו בעת-הצורך. רק אחרי כן הבינותי, שהגברת טולגה לא היתה בוחרת בארמון שישמש לה בית. אשת ראש העיר, אשר נתמנה למשרתו הרמה לפני חמישה חודשים, עם ההפיכה, אינה מוכנה להמיר את בית-אבותיה בשום ארמון שבעולם. היא קשורה בבית זה בו גדלה, והיא מאמינה שבית מפואר היה מפריע לה ולשני מיליון האזרחים שבשטח-השיפוט של בעלה, לקיים יחסים פשוטים של ידידות, נטולי גישה ביורוקרטית ומרחק מלאכותי.
"חדרים אלה" – הסבירה הגברת ג'ליה טולגה – "היו חדרי ההרמון. מעבר לקיר זה היו גרים הגברים ושם היו מקבלים (במשך היום) את אורחיהם; ואילו כאן, בחדר בו אנו יושבות ובכל האגף הזה, היה ההרמון. כאן היו הנשים מבלות את יומן בצוותא – בתפירה, בפטפוט, במשחק... אני חושבת, שהיה להן אז יותר שמח, מבחינות רבות, מאשר לנשים רבות בימינו, שאין להן מקצוע והן מבלות את רוב ימי חייהן בבדידות גמורה. על פני העולם כולו יש מיליונים רבים של נשים, הנשארות יום-יום יחידות בבתיהן והבית הריק משמש להן חברה."
ניחמתי את הגברת טולגה והבטחתי לה שה"הרמון" – במשמעותו זו – לא הלך לעולמו. בישראל, למשל, ירשו אותו בתי הקפה הרבים. די להציץ בשעות הבוקר ובשעות שתיית-התה-של-חמש, כדי להיווכח בכך. צחקה הגברת טולגה והבטיחה שאין לנו, בישראל, מונופול על כך. גם באיסטנבול המצב דומה. האם ראיתי את הגברות הרבות בקפה "דיוואן" ובמבואה של מלון "הילטון"? שכבה זו של נשים אמידות, דומה כנראה בעולם כולו.
למען האמת, בעיה זו אינה בראש דאגותיה. הגב' טולגה עומדת בראש ועד. הנקרא "אגודת מוסטפה כמאל" על שם אטא תורק, המנהיג הגואל, שפסליו ניצבים בחוצות תורכיה כולה, ותמונתו מפארת כל קיר. אחד מתפקידיה החשובים של אגודה זו, הוא ללחום ב"שארפאש" זה הבגד השחור, נטול הצורה, שנשי הדור הישן העירוני, בנות דלת-העם ובייחוד הכפריות, דבקות בו מאוד.
"אני רואה בבגד זה אלמנט זר לתורכים. אני רואה בו שיעבוד האישה, ושיבה מסוכנת אל המצב בו נמצאה האישה התורכיה בטרם בוא אטא תורק, ובטרם הונהגה בארצנו הריפורמה הגדולה. לו היה בגד זה שייך למסורת שלנו – אולי הייתי מנסה להבינו. אך הוא זר, והובא אלינו על ידי הערביים. מדוע חייבים אנו להמיר את הבגד התורכי, עשיר הצבעים והרקמה. בבגדי אבלות שחורים? הכפריים אינם מבינים זאת ואינם רוצים בשינוי. הגברים התורכיים ידועים בקנאתם. במידה שהבגד מכער יותר את אשתו בעיני הזולת – הוא יותר שבע רצון. אך גם הנשים האוהבות את 'בגד האבלות' הזה, בטענה, שהוא נוח ואינו מתלכלך. כאילו בגד שחור אין צורך לכבס..."
אנשי האגודה נוסעים לכפרים (מי שלא ראה כפריים בתורכיה, בבתיהם, לא ראה עוני מימיו...) ומביאים עמהם בגדים יפים, שמלות, ומעילים וצעיפים ססגוניים, ונותנים אותם תמורת בגד ה"שארפאש" השחור. אולם עד מהרה הם נוכחו לדעת. שהכפריים רואים זאת בעין רעה, ולא פעם מיאנו לתת בגד ישן ובלה בתמורה לבגדים חדשים, חמים ויקרים. על כן שונתה עכשיו הגישה. באים, כביכול להתארח. מביאים שי שאין לו כמעט ערך, עפרונות, מחברות וספרים. מתיידדים, משוחחים, שואלים לבעיות, עוזרים בסידורים שונים, ולאחר שרכשו את אמונם, מביאים להם בגדים – בביקור השני, או השלישי.
"כי אין אנו רואים בבגד, רק בגד, אלא כעין גשר לקידמה. שמעתי, שאתם פועלים בשטחים אלה בישראל וכי תנועות הנשים שלכם עוסקות בעבודה סוציאלית. אצלנו עבודה זו אינה ידועה. האם הייתי יכולה לקבל חומר שיעזור לנו?"
אל לכם לחשוב, שהביקור כולו עבר בשיחה "אקדמית". בסלון הקטן, שעומדים בו שנים-עשר כיסאות "מסולסלים" מוזהבים, כורסות אחדות (כולם בירוק סלדין), ועשרה שולחנות זעירים, התאספו בינתיים גברות ונערות, כמספר המושבים. כולן שתו תה חריף וריחני בכוסות יין, אכלו עוגיות עדינות ודברי מתיקה מופלאים ושוחחו בלחש בלחש. היו שם עיתונאיות, עורכות דין וארכיטקטיות, וסתם בחורות חמודות, ידידותיה של המארחת, שהנה אישה צעירה יפה, לבושה בטוב-טעם (שמלה פריזאית) ומכירה את רוב בירות העולם מקרוב. בעלה היה נספח צבאי בפאריס ובוושינגטון, ראש "האינטליג'גס דוויסיון" של נאט"ו בנאפולי, וכיהן במשרות רמות אחרות בצבא ובממשלה התורכית.
המשטר החדש הביא לו עליה נוספת בקריירה, ואשתו הקטנה, המחלקת עמו את הדאגות והשמחות, שומרת על קשרים ישנים, ומנהגי חיים ישנים, בקנאות מסוימת. כאילו היו אלה קמיע נגד "שיגעון החשיבות" – שלדאבוננו, רוב הנשים שבעליהן תופסים עמדה רמה, מתחלות בו.