11.4.66
יושב בתוכנו אדם נאור ושמו חיים כהן.
איש זה אינו סובל כפייה ואינו מוכן להיכנע לה, תבוא בכל צורה שתבוא. עם זאת הוא איש חוק ומשפט, ומכאן יש להסיק שהוא יודע יפה שישנן חירויות עליהן חייב לוותר האדם אם רוצה הוא לחיות בתוך חברה, לשבת בתוך עמו וארצו.
אדם הרוצה ליהנות מזכויות של אזרח לא יוכל לעשות בדיוק כטוב בעיניו. הוא מוכרח להקריב, לא אחת, חירויות פרטיות. הוא מוכרח לוותר על רגש הצדק הפרטי שלו למען הצדק החברתי.
למען זאת נחקקו חוקים, והוקמו בתי משפט, ושמו עליהם שופטי שלום, ושופטים מחוזיים, ושופטים עליונים. מי כמו חיים כהן מצוווה לשמור על חוקי המדינה בה הוא מכהן כשופט עליון.
איתרע מזלו של אדם זה, שיהיה בין בוני החוקים שלנו ושיהיה מן הלוחמים בעד ונגד החוקים שלנו. ולא רק מכס המשפט, או ממעמד אקדמי הלכתי, לא רק כמדען, אלא כשפן ניסיונות של עצמו.
איזו מין השפלה היא זו לכולנו. למר חיים כהן, לאזרחי המדינה, למחוקקים, לנבחרים, ששופט עליון יהיה חייב לחפש לעצמו דרכים כיצד לעקוף את החוק? ואיזה חוק?
חוק, שאולי בימי בית המקדש היה לו איזה טעם. אבל עכשיו!?מתי נדע לכבד את עצמנו.
מתי נדע להבדיל בין חירויות אינטימיות אלמנטריות לזכויות וחובות אזרחיות. מתי נדע להבדיל בין דת ואמונה וחוק מדינה?!