29.5.70
הם ישבו בחדר האוכל של המלון החדש, "מלון ראובן", אשר על החוף והטיילת הרוגעת של נתניה. קבוצה גדולה של גברים בני גילים שונים סביב, ובתווך – שני שולחנות צמודים זה לזה ועליהם ניירות וחוברות ומרפקים התומכים ב"ראשים כואבים".
כואבים את בעיות הפועלים שבנמלים, כואבים את העלבון שמטיחה בהם הארץ כמשביתים, ומכאן כמחבלים במאמץ המלחמה. ולא בצדק, אומרים הם. "לא אנחנו מפירים הסכמים. לא אנחנו גורמים לשביתות והשבתות. גם אנחנו אזרחים של ישראל גם אנחנו חיילים, וחיילים במילואים. גם לנו ילדים... אנחנו נאבקים על זכות אלמנטרית של אנשים עמלים המשתכרים פחות מפועלי דחק..."
היתה זו קבוצת נציגי הוועדים של פועלי שלושת הנמלים, שנאספו השבוע לשבת ביחד יום, יומיים, שלושה-עשרה, עד תום הימים אפילו... עד אשר תעובד הצעה ממצה להסכם קולקטיבי, עד אשר יקום וינשום הגוף שנקרא: "ועד ארצי של פועלי נמלים".
"מי הוא מר פרץ?" שאלנו.
הראשים פנו לאחור והפנים אמרו תדהמה. וכי מי אינו מכיר את יהושע פרץ, ראש ועד פועלי התיפעול של נמל אשדוד. מאז נבחר האיש, לפני שלוש שנים להיות מזכיר הוועד של פועלי נמל אשדוד ולאחר מכן מזכיר הוועד הארצי, שפוזר, לא עבר יום ששמו לא יופיע בכותרות, שדמותו לא עיטרה את דפי העיתונות ואת מסך הטלוויזיה.
"בעל הזקן, כמובן. היחידי בינינו..."
הם, כלומר הוא ושאר אנשי הוועדים של הנמלים האחרים, נאספו ובאו מאילת, חיפה ואשדוד לנתניה, ואינם מקבלים כאן איש. לדון בשקט נאספו. השבוע האחרון גמר אותם.
"לסקוב מנופף ב'כיבוד הסכמים'. לצערנו, הנהלת רשות הנמלים היא שמפירה הסכמים. הוכחנו מי מפר. עובדה. עובדה מה שהחליט בן-אהרן. לא סתם החליט. תפס לו מיתר חדש – לסקוב. 'ביטחון המדינה'. אנחנו חושבים שאנחנו שומרים על ביטחון המדינה כמו כל אחד אחר, אם לא יותר. אנחנו עובדים בשבתות. עובדים אפילו ב'כיפור' אם יש מטען ביטחוני, עובדים כמו שדים – עשרים שעות אם צריך...
תפס לו מיתר חדש... "מאז אני בארץ, עשרים שנה, אני לא זוכר שלא היה מצב ביטחוני חמור. אי אפשר להגיד לפועל בארץ שמצבה הביטחוני חמור תמיד – אל תדרוש. מגיע לי? אז תן לי!
אומרים: שמונה-עשרה תביעות חדשות... איזה תביעות חדשות הן אלה, אם היו כבר בהסכם העבודה הישן? לנו כבר נמאס לשמוע את ההאשמות האלה.
הלא לא יכול להיות שכל פועלי הנמלים הם אידיוטים ומופרעים. הלא לא יכול להיות שכל פועלי הנמלים לא איכפת להם ממדינת ישראל. בשביל עוד גרוש מוכנים לעשות אסון. אז למה חושבים כך: כי לרשות יש הסברה מצוינת אפארט שלם.
אני, כפרץ יהושע, מזכיר ועד התפעול – אני לבד. מנהל הנמל מרשה לעצמו לקחת שתי מזכירות ומזכיר טכני, ואני לבד.
דובר הנמל, שבקושי יש לו מה לעשות – יש לו מזכירה. יש לו משרד גדול. ואני יושב באיזה חור... וכשאנחנו מבקשים עוזרת לעובדת הסוציאלית, למשל, הם לא מאשרים. אומרים – כשיהיה צורך. ולנו יש בממוצע תשעים וארבעה פצועים בחודש. לפי סטטיסטיקה. למה הם מחכים, שכל הנמל ישכב כדי שיתנו עוד עוזרת לעובדת הסוציאלית?
לפעמים אני יושב וחושב: פרץ – אם כל הארץ חושבים שאתה חבלן – בוא, תתפטר. ואז אני חושב. ומה יהיה אז? האחר, יהיה לו אחרת? רק אני עושה בעיות? רק בנמל אשדוד דופקים פועלים? יש בעיות בשלושה נמלים.
כשאתה דורש תביעות צודקות, לא יכולים לסתום לך את הפה עם מצב ביטחוני. וכי מחר המצב הביטחוני הזה ישתנה? הלא אלה הם החיים שלנו. המצב הביטחוני הזה. אז צריך להתנהג כמו במצב רגיל – פחות או יותר.
לא באים להידברות, אנחנו! שקר וכזב. אתמול קראתי בעיתון שפרץ לא הסכים לבוא להדברות. והאמת היא שאני אמרתי: 'לסקוב, מתי נפסיק ללכת לרבי. נשב...' אמר לסקוב: 'אתם קודם כל מפסיקים את המכולות ואחר כך באים לדבר איתי?!... משביתים ובאים לדבר איתי?...'
משביתים... ומי הוציא 47 אחוז מפרי ההדר אם לא הפועלים. ואצל מי עלתה התפוקה ב-15%. והאם לא בנמל אשדוד יש לרשות רווח של שני מיליון. אם יש רק שביתות מי עושה את העבודה.
כולנו, נמאס לנו. מדברים על חינוך והוא מנופף לנגד העיניים עם 'חבלנים'. הילדה שלי תקרא שאבא שלה הוא ראש החבלנים נגד מדינת ישראל. מה יגידו לה בבית הספר. איך יביטו עליה ועל ילדים אחרים של פועלי הנמלים. זה נקרא חינוך?"
"כמה מרוויח סוור?"
אם אספר לך לא תאמיני.
"בכל זאת?"
פועל לשכה חדש, שכר היסוד שלו – 250 לירות בחודש.
כמה מקבל ביד?
עם כל התוספות, משמרות, משעה שש בבוקר ועד אחת-עשרה בלילה, אם יעבוד, ושתי משמרות בחודש – יקבל לכל היותר... חמש מאות וחמישים לירות.
לא יכול להיות...
כן יכול להיות... פאקט. אם מקבלים יותר מדוע יש חוסר ידיים עובדות. למה לא באים לעבוד בנמל?
"לא תתנו להם."
מי אומר. אדרבא. שיבואו. נקבל בזרועות פתוחות. ובכלל. במקום לחתום על הצהרות, שיבואו לעבוד. שיבואו כל הפרופסורים, כל הסטודנטים, כל הנוער המתרגז הזה, שיבואו לנמל כל העיתונאים ויעבדו קצת. ויראו מה זה עבודה ברשות הנמלים.
זה לא עניין חדש. נמאס לנו. אנחנו דורשים ועדה ציבורית. שתבדוק ותפסוק. הלכנו לכנסת עם הבקשה הזאת. אנחנו – 'פועלי הנמלים של הארץ סובלת בגללם' – מבקשים שתקום ועדה ציבורית בלתי תלויה שתבדוק מה הולך בנמל אשדוד – ולמה לא הולך בנמל אשדוד.
"וכמה משתכר פועל ותיק, לא אחד מלשכת העבודה?"
טוב. בבקשה. יש פה למטה, בוועד, חבר שעובד שלושים שנה בנמל. שלושים שנה עובד ובקושי מגיע ל-900 לירות ברוטו. לא מאמינים, הא? בדרך לנתניה נפגשתי עם סטודנט ברכבת. הכיר אותי. אז התווכחנו. אמרתי אתה יודע מה, תראה את הלוקש שלי, כשראה את הלוקש ואת הסכם העבודה, היה לו לא נעים. שיבואו כל הסטודנטים, הספרים פתוחים. שיראו את המרחק בין מה שכותבים ומה שרשום בלוקש. תפדאל. שיראו במקום, כמו שאמרתי, איך עובדים, איך הולכים לדבר עם רשות הנמלים."
ושלא ינפנפו לנו לפני האף עם 'ביטחון המדינה'. גם אני אזרח ששומע חדשות וכואב לו. יש לי אחים בתעלה, ואני גם כן צנחן. ויש לי חבר ועד, סרוסי מישל, שהוא עכשיו בתעלה. ביטחון לחוד, ופירעון שטר לחוד. לאן תלך הארץ הזאת אם לא תפרע את השטרות שלה... כשאני לא משלם את השטר על רהיטים או רדיו או טלוויזיה – לא יכול להגיד 'ביטחון מדינה'. לא אשלם, אלך לקלבוש, גם אם יש מצב ביטחוני."
אנחנו לא בצבא. אנחנו רוצים הנהלת אזרחית ולא הנהלה צבאית. אנחנו רוצים שישכחו את הדרגות בבית ויבואו לנמל בבגדים אזרחיים. עם כל הכבוד לצה"ל. כשאהיה במילואים אעבוד כמו עבד, כמו רובוט. אבל לא כשאעבוד בנמל. בשביל מה מינו אותי כחבר ועד, בשביל מה בחרו בי כמזכיר?! הרי הנשק האחד שיש לפועל הוא השביתה. לוא השתמשנו בנשק הזה כפי שמגיע לפי היחס שמקבלים, היינו צריכים לשבות כל השנה.
שומעים את מר פרץ, את קולו היוצא מן הלב, רואים את הדם העולה אל הראש. ממש מתחילים להתבלבל. ומה עם כל הסיפורים הללו על הסוורים המשתכרים יותר ממדעים, על נורמות קטנות ופרמיות גדולות, על קבוצות עבודה סגורות, על קבוצות לחץ?
לפי תשובותיו של פרץ, נמל אשדוד הוא גן עדן במה שנוגע ליחסי עבודה בין פועלים לפועלים. מתחלקים בכל המטענים, אין קבוצות סגורות, אין חזקות, ישנה דמוקרטיה מוחלטת.
"והיחסים בין הפועלים לרשות?"
בין הפועלים ללסקוב? ובכן, יום אחד יש לו חשק, בא עם חיוך על השפתיים. יום אחד ישן לא טוב – כל העולם נחרב.
איך הוא מקבל אותי? אנשים לא מאמינים. קודם כל, עד שמזדמן לדבר איתו. פעם אחת בשנה אולי... ואז לא נותן תשומת לב. לא רוצה לשמוע אותך. אם אני הייתי במקומו הייתי קורא לוועדים לשמוע מה כואב להם. אני כבר שלוש שנים מזכיר הוועד, ואולי נפגשתי איתו ארבע פעמים, ועוד לא יצאתי ממנו מבסוט. אני מפחד לדבר איתו כי הוא כמו ילד. כמו ילד שזרקו לו אבן – מוריד את העיניים ולא מביט עליך. אני לא מרגיש נוח על ידו. כי הוא תמיד נעלב. נפגע.
הנה היה אצלנו עזר וייצמן. דיברתי איתו כמו שאני מדבר עם אבא, עם אח. אמתי גם לו כל מיני דברים, אבל היה משהו של חברים. אתה אומר מילה ללסקוב – טראך! הוא נפגע. כבר אין לך למי לדבר. לצערנו ישבנו עם וייצמן רק ישיבה אחת. התרשמנו ממנו לטובה. אפשר להגיד. ובאמת – הוא מנע שביתה. חבל שלא המשיך. אם יכול היה להתפנות לשבוע אחד היינו יושבים ופותרים את כל הבעיות. אז כבר אי אפשר להגיד שכל העניין בנמל הוא עניין פוליטי. – נכון? מה לנו ולפוליטיקה... גם ההסדרות פסקה מה שפסקה לא בגלל פוליטיקה.
רוצה לדעת משהו. הגבר היחידי במדינה הזאת, מיהו? – בן אהרן. הוא היחיד שיכול להגיד דברים ישר בפנים של לסקוב.
קחי את מקלף. לא צריך היה להגיד לו שיתפטר. ולא צריך היה לשלוח טלגרמות. ישב בים המלח, לא הלך. התפטר. ישב במועצת ההדרים, נתן הצעה, לא נתקבלה, התפטר. בבקשה. ולסקוב יושב וכל הזמן יש שביתות ולא מתפטר. ואסור להגיד שיתפטר. מדוע?
מה אנחנו עושים פה, בנתניה?
מנסים להתלכד, על ידי זה שנעשה הסכם אחיד. אם סוור מרווי 10 לירות, זה יהיה עשר בכל הנמלים .יהיה ועד ארצי אחד שיחליט. מקווה שהרשות תיתן יד לוועד הזה ולא תתייחס להצעות שלה כמו למלכודת. המצב עכשיו הוא כזה, שכל אחד חושד בשני, בכל הצעה שלו, שזוהי מלכודת. נעבור סעיף סעיף. ונחתום סעיף סעיף. שוב לא יעשו אתנו קרקס. זה משגע. מדברים עם אחד ומחר יש מנהל אחר. כל יום יש מנהל נמל אחר.
"מה המצב היום?"
המצב הוא פשוט. אחד מאיתנו צריך לעזוב. או אנחנו, כל פועלי הנמל או הוא. לסקוב. אנחנו לא נעזוב. זה ברור. לא למדנו באוניברסיטה מיליון שנים, בקושי גמרנו את העממי – אין לנו לאן ללכת. ואנחנו גם הרוב. ברור?
מסקנה – הוא המיעוט, הוא חייב להתפטר. הוא חייב ללכת."
נאם מזכיר ועד פועלי התפעול של נמל אשדוד.