ככה זה אצלנו

21.7.69
קשה, קשה מאוד לנהוג בימים אלה כמו בכל יום. למי יש ראש לטפל ב"רשות היחיד" – לספר על חידושי אופנה, טיולים לים, תבשילים נעימים, פצעי בגרות; לארח תיירים וללכת למחלקת המדידות, כדי לראות מה עושות שם הנשים. ולהיכנס למכון יופי חדש ולראות מה עושים שם הגברים. לספר על צעצועים – לדאוג לנוחות יתר בדירות הקטנות שלנו...

למי יש לב, לשכוח, ולוּ לשעה קלה את פניהם של נערינו הנפלאים, המביטים אלינו מעל דפי העיתון בחיוך מאמין כזה, בשפע חיים כזה, כשהם עצמם כבר מוטלים...

מניִן לקחת את הכוח כדי לטפל בכל השטויות האלה – ולצאת מזה איכשהו בכבוד?

*

ואולי, ואולי אין אלה שטויות כלל. אולי אפילו עמודים בטלים אלה, העוסקים בקטנות חיי היום-יום – תורמים משהו. החיים צריכים להמשיך ולהתנהל – כרגיל. על אף הכול ולמרות הכול. כי לא מלחמה בת יום-יומיים, שנה-שנתיים לפנינו. אלה הם חיינו, ובהם דרושה גם מידה של בטלה, של חולין, של פרקים קטנים ותבשילים ושמלות ומעדנים, ופצעי בגרות לכסות על פצעי הנפש – ולומר – ככה זה אצלנו.