ככה זה

25.5.62
זה קרה ברכבת אקספרס חיפה-תל-אביב. אבל זה קורה בכל רכבת, ולא חשוב באיזה כיוון היא נוסעת. הקרונות מתנודדים, הראש מסתחרר קמעה והלב יוצא לטייל בשדות וורודים.

כנראה שלא מספיק טיילנו בהם, בשדות השקיעה והזריחה רכי הצבעים. אנחנו נחפזנו לחטוף ולזלול מן הצבעים העזים, על כן נשאר הגעגוע הגדול אל הוורוד והתכלת. ולא חשוב באיזה כיוון נוסע אדם. צריך רק רגע של שיר, והראש מסתחרר והלב יוצא לטייל בשדות וורודים.

*

הקרחת עטרה את ראשו, שתחילה הספיק להלבין. הוא היה איש עסקים מצליח, כלומר, אדם מכור לעסקיו ויבש כעץ. בבית חיכתה לו אשת-נעורים קמוטת-פנים ונשמה ובקומה השנייה – נכדה חמודה. הבן הצעיר שוב החליף מכונית ושוב ישלם אבא...

לידו ישב זוג צעיר. הבעל חייך אל האישה, האישה חייכה אל הבעל. כמו יונים הומות פיטפטו השנים. איש העסקים לא ידע שהוא מקנא. הוא ידע שהוא כועס מאוד על בנו הצעיר והבזבזן. וכי מה חושב לו צוציק הולל זה. וכי מה חושב לו הלה? שאבא – פרה חולבת?!

השכנה הצעירה לבשה שמלה פרחונית קלילה וקצרה שגילתה את ברכיה. איך שהאפנה חוזרת על עצמה. הוא זוכר יפה שאשתו, גם לה היו פעם רגלים יפות ושמלות קצרות. עכשיו הוא אינו אוהב את שמלותיה של אשתו. הוא מתבייש בברכיה.

"כסי את הברכיים" פקד הבעל הצעיר בקול בעלים עתיק יומין. ומשמשכה האשה את שולי שמלתה מטה, עיקם הבעל את אפו, עצם עיניו ושקע בתרדמת שיעמום. הוא היה מכוער בשנתו, הבעל הצעיר הזה. נרדם כמו אוטומט. הנה היה ער, לחיצה על כפתור, והוא ישן. פיו נפער, הראש הנשען אל משענת הספסל, התנדנד כמו מטוטלת עם כל זיע הקרון. ולא ברור היה לעין מי מטלטל את מי: הראש את הרכבת או הרכבת את הראש.

כנראה חוזר הזוג מנהריה – חשב. זוג צעיר של ל"ג בעומר. הממ... לו היה הוא הבעל – לא היה נרדם כך ליד האישה הצעירה. איך שהבעלים הצעירים של זמננו אינם יודעים לאהוב. והוא – וכי ידע הוא לאהוב כשהיה צעיר?

טפוי – איזה מחשבות נטפלו אליו... הוא לא ישלם בעד המכונית החדשה של הבן. צריך לשלם מפרעות למס הכנסה. זה דחוף יותר. כל עוד הוא בסדר לא ייטפלו אליו לבדוק חשבונות. וביחס למכונית החדשה... נו, מילא. זה יומו של הבן.

השמלה של שכנתו שוב עלתה קמעה. היא חמודה, השכנה הזו, ונודף ממנה ריח של תפוח. תפוח, תפוח...

האם נדמה לו, או שבאמת הצטמק המרחק שבינו לבין השכנה. הו, הו הנשים הללו! גיחך אך ישב דרוך ומצפה לתזוזה קטנה נוספת.

עכשיו נזכר שכבר קודם לכן זיכתה אותו במבט מלטף. ביד הססנית ליטף את שארית בלוריתו. זרועה נגעה בשרוול מעילו המעיל שמח והיה קצת שתוי.

מגיע לו, לבעל הרדום, שאינו יודע להעריך את אשרו. טוב לו. והיא צודקת בהחלט. לא. הוא לא ישלם בעד המכונית החדשה של הבן. שישלם בעצמו. שיעבוד. מהיום והלאה הוא יחיה את חייו. ככה זה. מה יש, אסור? מהיום והלאה יקח את חייו בשתי ידיו. הוא יקנה מכוניות – לעצמו. הוא אינו רק אבא וסבא ודי.

השכנה התקרבה עוד קמעה. "תבורך מנשים" – לחש לבו.

ובחוץ – חמקו שדות, גם פרברים ועוד מעט יגיעו לעיר. הוא יציע לה סיגריה, בסתם קול של שכן. אחרי כן יכנסו בשיחה, אחרי כן...

"תעשני סיגריה, גבירתי" – לחש כדי לא להטריד את הבעל משנתו. ומשלא ענתה לו, התכופף לפנים במיטב חיוכו. אך החיוך קפא על פניו. שכנתו ישנה גם היא שנת ישרים עמוקה.