22.1.60
הוא עמד ברחוב אחד-העם וצעק: "בלירה, כל גדולי ישראל בלירה, בלירה!..." איש לא שם לב אליו – פרט לשוטר-מקוף שהזהירו באצבע עויינת. "הספרן" הביט בעינים מלאות קנאה אל מוכר הפלאפל שבפינה. אפילו מוכר הגרעינים עשה עסקים טובים ממנו!
"זהו. עם הספר! תביא להם ספרים, תביא. גברת, למה את הולכת ולא מביטה. איפה דרך-ארץ, איפה? בבקשה להביט. להביט לא עולה כסף. מתנה יפה בשביל הבעל, בשביל הבן, בשביל הדור הבא. הכל בלירה, בלירה! ספר יופי עם כריכה של בד, חדיש חדש, בלירה, בלירה!
"היו שם, על העגלה, ספרים יפים, יפים מאוד. ספרי-מופת וספרי-כיס, ומסות, - מי יזכור! מונח לו שם, סטיפן צווייג מנוחתו עדן ולידו – יבדלו לחיים ארוכים – אפרים קישון וזלמן שזר. כיוון שאני מכירה את השנים אישית, ריחמתי ומיהרתי לגאול את "כוכבי בוקר" של שזר, חתן היובל, אשר ממסיבה לכבודו חזרתי אותה שעה, ובלירה נוספת רכשתי את "עין כמונים" של קישון. אך רק עד כאן עמדה לי רוח הפטריוטיזם. התקציב הנוסף של אותו בוקר לערכי-תרבות – נגמר.
"אולי יש לך עפרון?" שאלתי אצל ה"מוכר-ספרים". חשבתי לרשום לזכרון ולתבוע מעל דפי העתון גם את עלבונם של הסופרים האחרים שהתחממו בשמש על עגלתו של הרוכל."
לא," אמר הרוכל, "דבר כזה אין לי." גם לפלאפלניק לא היה, וגם לא לאיש הגרעינים. הלכתי, איפוא, לחנות הסמוכה, קניתי עפרון, אך בשובי לא מצאתי עוד את ה"מוכר ספרים". הוא רץ במעלה הרחוב, דוחף בבהלה את "כל גדולי ישראל" ושוטר-המקוף רודף אחריו. מפעם לפעם היה מפנה ראשו לאחור וצועק: "איפה דרך-ארץ, איפה?!"