9.7.76
"סליחה שהערתי אותך אבל יש לי בשורה משמחת. צה"ל נחת באנטבה ושיחרר את השבויים."

"מה?!"

"שיחררנו את כל השבויים. הם כבר בדרך לארץ."

"זה לא יכול להיות!" – צועקים מעבר לקו.

"פתח את הרדיו. פתח את הרדיו."

נשארים עוד זמן מה על הקו. שומעים משם: 

"קומו, ילדים קומו!" קול נחנק, רדיו, דמעות. שוכחים אותך ואתה נשאר תלוי על הקו.

מיד מצלצלים לחברו: "שמעת, שיחררנו את החטופים!"

"מה?!"

ושוב אותה שמחה.

מתי נודע לך?

מתי נודע לך?

"המ.. אני כבר יודע משעה חמש," והוא יודע משעה ארבע, ולזה צילצלו מארצות הברית, ולזה מצרפת, ולזה מקניה – ובינינו, הרוב התבשר בשעה שש-שבע, פרט למשמר האזרחי וחיילי צה"ל בשמירה.

היה מי שידע בשעה אחת. אחד ממקורבי החטופים. עיתונאי צילצל ואמר: "תתבשר, אחיך כבר נמצא בדרך בחזרה." בשעה 1:30 צילצל שר התחבורה בכבודו ובעצמו אל אותו פעיל-פעולה: "מחר לא נוכל לקיים את הישיבה בשעה 8:00 בבוקר, ישנן התפתחויות," אמר השר ובירכו לשלום. אחרי כן נקף אותו לבו, חזר והרים שפופרת ובישר את הבשורה הגדולה. האח ניסה בכל כוחו להתרגש כמו בפעם הראשונה, אבל לא הלך. ואילו השר נפתע על שהאח לא בכה. "קשוחים הישראלים," חשב אולי.

בקיצור, כולנו ידענו לפני כולם. ויש כאלה שידעו אפילו קודם. ויש כאלה שידעו זאת כבר כל השבוע, גם אמרו שמוכרחים לעשות משהו. מוכרחים לחטוף את - - - אמין. דא! דא! איש לא ההין לפנטז, שהוא חשב על קרב במרחק כה רב, שזרוע המגן תהיה כה ארוכה, שהמדינה תגן על יהודים באשר הם שם!

שרים ונכבדים במקום מזוודות

"למה לא אמרת לי? הייתי נוסעת איתך!" – טענה התופרת שלי. "מה היה שם באמת, ספרי!"

"אמת, ורק האמת?!"

טירוף מוחלט. קצת קרובי משפחה, קצת משוחררים וסבלים. בעיקר סבלים. והם רקדו והם זעקו והם בכו... נטשו את עגלות המשא וסחבו על ידיהם את כל מי שניתן היה לשים עליו ידיים.

ושדה-התעופה התנהל בסדר. מטוסים נחתו, מטוסים המריאו. אנשים הביאו את מטענם; עברו את ביקורת המכס; נכנסו עם מטען, יצאו עם מזוודותיהם, וכך גם הגיע איש שיחנו גיורא:

"אולי כבר הגיעה העת לוותר על הסבלים?! מי צריך אותם בשדה התעופה? רק בשביל השביתות! צריך לצייד את נמל התעופה במספיק עגלות, לשכור שני אנשים שיתהלכו בשדה וברחבה של החנייה ויאספו את העגלות בחזרה אל מקום המוצא. זה מה שצריך לעשות. ואויס סבלים שיחזיקו את שדה התעופה בגרון – טוען גיורא – בשביל לעשות להם מצב רוח חיוני קשה מאוד יהיה לארגן יומיום ניצחון שכזה."

יחסים מסוכנים

העם זעק. הקרובים, הממתינים לפדויים, הסבלים, קבוצת המשוחררים הראשונה, שהגיעה ואבדה בין הקהל וישבה כושלת רגליים על הדשא. בין קליפות בננות וחרצני שזיפים ובקבוקי-משקה, שחולק חינם, ישבו הנגאלים הראשונים וחיכו. 

היו שם גם שני אוטובוסים של עיתונאים מקומיים ואחד של כתבי חוץ, ואולי להפך. היה חם בחוץ וחם בלב וניתן היה לשמוח בכל ולסלוח לכל. אנחנו, כתבי השבת, פשטנו לתפוש צבע, כחלקנו במאמץ הלאומי. אבל קשה מאוד היה לדעת מי פדוי, מי שבוי, מי פועל, מי סבל, מי קרוב – ואת מי לראיין.

בכל אופן, אם היה את מי לראיין, תפשה אותו הטלוויזיה. בכוח הזרוע תפסה אותו הטלוויזיה, בעזרת חיילים ושוטרים. תפסה משלטים על כל חלקה טובה ותחת כל עץ רענן, וכן בכניסה למועדון הקצינים, לשם באו השרים והשגרירים ושאר האצולה-בת-זמננו ולשם אמורים היו לבוא הפדויים. נעמדה הטלוויזיה בתוך הכניסה למועדון ולא הניחה לאף אחד להיכנס, נעזרת, כאמור, בצבא ובמשטרה, שחסמו את הדרך. 

הם עיתונאים – ואנחנו עיתונאים. אבל הם שווים יותר – כי הם מטעם. 

שקט. שידור חי. קול נגיד ומצווה בשם הממלכה. ומי יקום נגד מדינתנו ביום נורא-הוד זה?!

בערב ראינו את השידור נורא ההוד הזה. קשה מאוד היה לנו להבין, למה יש להם זכות קדימה. ניתן להבין שבשידור חי נכנס מה שנכנס ואין לערוך. אבל, במחילה מכבודם, מדוע צריך היה לתת, בהרחבה כזאת את האישה, שהתמוגגה מטוב לבו של אידי אמין? או את הצרפתיה, שאינה בטוחה שהפעולה של צה"ל, שעלתה לנו בקורבנות אדם – פרחי אדם, שעלתה לנו בתעופה ובסיכון שאין דוגמתו, כדי לשחרר גם אותה, להציל את חייה שלה בין היתר, והיא עדיין אינה בטוחה אם אותה פעולה היתה מוצדקת? היא מבכרת לשתוק. 

איזה כישרון יש לאנשי הטלוויזיה לשמור על אובייקטיביות עליונה, "לאזן" כביכול, עדות של מאה אנשים ולהשוותה לשתיים במשקלן. יהיה מי שיעתיק, מי שיפרסם את שתי "יפות-הנפש" הללו ועדותן תהיה בעלת משקל. תעיב על הגבורה, על הכורח העליון – לגאול חפים מפשע, להעניש רוצחים מחופשים ללוחמי חירות. במו ידינו אנו כורתים את הענף שעליו אנו יושבים. הצדק במעשינו. 

והכורת – מכשיר ההסברה הרשמי, האציל, הבלתי תלוי...

כשחזרנו משם, אמרו לי כתבים זרים של עיתונות וטלוויזיה:

"אתם עושים מעשים מופלאים בקואורדינציה הפועלת כמו שעון, ואיזו אזלת יד אתם מוכיחים כשצריך להסביר ולפרסם את המעשה!

"מה בעצם עשינו כאן ארבע שעות, בשמש הזאת? בשביל מה ובשביל מי הביאו אותנו? איש לא ריכז את הניצולים ביחד. איש לא הפגיש אותנו איתם ולא איפשר לנו לעשות עבודה עיתונאית כלשהי, פרט לטלוויזיה שלכם. לא חשובה לכם דעת הציבור בעולם?!

"איש מן השרים לא דיבר אלינו, פרט לשר הביטחון, שאמר משפט אחד. והיו כאן שר החוץ ושר התחבורה ושר הביטחון וראש הממשלה. האם הביאו אותנו מתל אביב ללוד בשעה תשע בבוקר, כדי להגיד לנו בשעה אחת, שמסיבת העיתונאים תהיה בתל אביב, בשעה חמש?!"

ממשלת "עבודה" עד עולם

דיבורים לחוד ודברים לחוד. מי שלא ידע עברית, אולי לא היה יכול ליהנות ממה שהלך שם. אבל מי שידע... בתוך כל האנדרלמוסיה הלכה שם חגיגה, שכמותה ידענו אולי בהכרזת המדינה. אבל זה היה קצר וגם משונה.

למשל, קבלות הפנים שערכו לכל מי שבא מטעם הממשלה והשלטון.

אף פעם, נדמה, לא קראו ליגאל אלון "מלך-ישראל"; כאן כמעט הכתירו אותו. אף פעם לא הריעו לגד יעקבי. אולי בכו על צווארו של פרס, שכשר ביטחון יודע גם הרבה צער, אבל. למשל, אף פעם לא צעקו לרבין: "עשה בנו מה שאתה רוצה. אנחנו איתך והולכים אחריך. תיקח עשרים אחוז מס-ערך-מוסף; תעשה פיחות של 25 אחוז, גם של 30 אחוז. תגיד לנו לקפוץ מהגג ונקפוץ. אתה מלך ישראל. עכשיו אתה ראש הממשלה לנצח. תחי מדינת ישראל. יחי רבין מלך ישראל! רבין מחכה לאידי"... טרו... טרו... זועק השופר.

*

רבין חיוור. עיניו, שלא ידעו תנומה, ממצמצות. יש בהן דוק דק של דמעה. יש בהן גאווה. יש בהן אהבה לעם הזה האוהב אותו, הצר עליו, הלוחץ אותו ונלחץ אליו ללחוץ יד, לגעת בכתף, לנגוע בחולצה, בשולי המכנסיים... חיוך דק מתחיל להסתמן על שפתיו. שומרי הראש מאבדים אותו, הוא כמעט נמחץ. מחוויר עוד יותר. ובכל זאת חוגג.

"אין ספק" נאנח עיתונאי מן המתנגדים-תמיד "אין ספק. עכשיו, הוא מונצח. אין מה לעשות. חזרה לעם האמונה ברבין ובממשלתו. ממשלת עבודה עד עולם!"

"כמה זמן תחזיק הזריקה?" – עונה אחד ספקן.

מאי שם מופיע בגין. חוטפים אותו ונושאים על כפים. אדומי פנים מזה, חיוורים ממאמץ מזה, פיות פרועים, עיניים קרועות. זעקה אחת גדולה של גברים היסטריים. "ב-גין ל-של-טון. ב-גין ל-של-טון." 

קצב אחיד, כמו רכבת. רבין מסובב ראשו ועיניו קפואות.

כמה זמן מחזיקה הזריקה? וכמה זריקות כאלה יכולים להזריק?!