8.1.1960
"אני התאהבתי בישראל ממבט ראשון. רוצים לדעת למה? "לא כל כך רצינו לדעת למה, כיוון שהיה זה יום שישי בצהריים, ואת אהבותיהם של התיירים הטובים, המשתגעים אחרי ישראל ויושבים בתפוצות, אנו כבר מכירים... אבל בכל זאת. כשמדברים על אהבה אוהבים לשמוע.
ובכן – אומר התייר ומתחייך בסודיות, כאומר לגלות קורות אהבה אחת – כאשר נסעתי בפעם הראשונה לישראל, והיה זה לפני המון שנים, כשאתן, גבירות, ודאי טרם נולדתן, ביקש ידידו של בני שאמסור פריסת-שלום לחותנו הגר בישראל, ולפריסת-השלום צירף מתנה נאה. אולם כשהגעתי הנה גיליתי, לצערי, שלא הבאתי עמי את החבילה עליה היתה רשומה גם הכתובת. יכולתי אמנם לכתוב הביתה ולבקשה, אלא שהיה עלי לנסוע למזרח הרחוק כעבור יומיים והתשובה לא היתה מגיעה בזמנה. סיפרתי על כך לאחד מידידי וזה צחק. "שטויות", אמר, "בישראל מכירים את כולם. מה שמו של האיש?" גם זאת לא ידעתי. ידעתי רק שהאיש דתי, שהוא אמיד וכי עלה לישראל משווייצריה."
ובכן, אני מכיר אותו, כמובן," אמר ידידי כדבר מובן מאליו, ומיד הלכתי לרחוב פלוני ושאלתי למר פלוני – לפי שהסביר ידידי. פתח לי את הדלת איש בגיל העמידה, בעל זקן מידות. כאשר סיפרתי לו שאני תייר וכי חיפשתיו וכי הבאתי לו פריסת-שלום מילדיו, חייך אלי בלבביות רבה וקיבלני בזרועות פתוחות. הוא כיבדני מכל טוב הבית, לא חקר במיוחד לשלום ילדיו, אלא במידה שמצאתי לנחוץ לספר; התעניין במעשי, שאל למוצאי, לתנאי החיים של היהודים באנגליה, עמד על כך שאסעד עמו ארוחת-ערב וכו' וכו'. ביליתי בביתו שעות אחדות ופשוט, צר היה לי להיפרד מעליו. הוא הזמינני לבוא לבקרו בכל עת שאחפוץ וכאשר עמדתי בדלת לחץ את ידי בחום והפטיר, כבדרך אגב: "אתה אורח רצוי מאוד בביתי, אדוני. אך להבא אין לך צורך באמתלות. אתה רואה, לי אין ילדים באנגליה. לי בכלל אין ילדים, לדאבוני הרב..."