1.3.68
לפני שבועות אחדים פירסמתי במדור זה כתבה בשם "עולם נשוי מאוד", בו תארתי מצבה של אישה בת שלושים ושתיים אשר נתגרשה מבעלה, ומאז שקעה בבדידות קשה מנשוא, באין לה חברה, באין לה מקצוע ולא צורך לעבוד, ובאין לה הכוח לחיות רק למען הילדים. רצתה היא לדעת אם ישנה חברה כלשהי, מועדון, משהו, בו תפגוש באנשים כמותה, שתוכל למצוא חיי חברה ולא כ"גלגל חמישי" ולא כמוסד מוסווה, פחות או יותר, של משרד שידוכין.
בבואי למערכת ביום הראשון, לאחר פרסום הכתבה, מצאתי שני מכתבים נלהבים מקוראים, הקוראים להקמת מועדונים. במשך השבוע נתקבלו עשרות מכתבים, ורבים מאוד מגברים אף כי בחרתי כאן בעיקר במכתבי נשים. עשרות ומאות מכתבים נרגשים, מודים, מבקשים עזרה, ומברכים. האישה הצעירה שכתבה לי את המכתב עליו ביססתי את כתבתי, ושאחדים מקוראי – "חשדו" שבדיתי אותה מלבי, כתבה לי מכתב כעס בראשיתו, על שפירסמתי את תוכן מכתבה. והרי הוא לפניכם:
*
בראשית דברי רוצה הייתי להודות לך על תשובתך למכתבי, אם כי לא לתשובה בדרך זו ציפיתי. אני היא הקוראה, שעל סמך מכתבה כתבתם את "עולם נשוי מאוד" שלך.
קיבלתי את הכתבה ברגשות מעורבים. בתחילה, עוררה בי משהו מן הכעס. בטרם היה סיפק בידי להציץ בעיתון יום שישי, צלצלה אלי חברה טובה ושאלה אם לא בי המדובר בטורך – והעובדה, שהזיהוי היה קל כל כך. הבהילה אותי מעט.
במחשבה שנייה ושלישית, פג הכעס.
שהבעיה קיימת – מי כמוני יודעת זאת. שהיא קשה וכואבת – מוכיחה פנייתי אליך. אולם על האספקטים הרחבים יותר שלה – על משאבי המרץ והפעילות שמפסידה החברה, ככלל; על "הגרעון" שמצטבר אצל אלפי אזרחי-המחר, ילדינו, בשל מצוקת ההורים; על סך הכל של ניסיון-חיים ובגרות ובשלות שרכשנו ה"שוב-רווקים", בשכר לימוד יקר ומר כל כך, ושאינו מנוצל לשיקום מחדש של משפחות בריאות יותר או חברות בריאות יותר – על כל אלה לא נתתי את דעתי, בצר לי.
וזרעי המחשבה שזרקת לחלל – על נחיצות, ואפילו חובה, של יצירת מסגרות מכובדות, כרקע לפעילות מהנה ומועילה – נקלטו אצלי, "תפסו אותי" אפילו מעל לבעייתי הפרטית, כמין חזון שאפשר וצריך להגשימו.
אינני יודעת מה יהיו ההדים שיחזרו אליך (בלבי אני חשה שדרושה כאן מין הנרייטה סולד של עליית הנוער, או יבדל לחיים, ברץ של הוועד למען החייל) על כל פנים, יש בי מספיק מרץ ואהבת חיים ושמחת חיים, לא רק כדי רצון להיעזר אלא אף כדי לעזור. אינני החומר ממנו קורצו מלכות כוורת, אולם הפועלות, הן המקיימות את הכוורת. אם יהיה הד רציני לקריאתך, אם ינבטו הזרעים באחד הימים, תמיד אהיה נכונה להירתם לעבודה.
ועד אז, קבלי את תודתי האמיתית והכנה.
"שוב רווקה"
להרגעתך: ידידות אחרות שלי, "שוב רווקות" – טילפנו אלי בכעס על שפירסמתי את סיפור חייהן. כל ניסיונותי להוכיח להן שכתבתי מה שכתבתי על סמך מכתב של קוראה עלו בתוהו, כי אבד לי מכתבך – אחרים חשבו שבדיתי את מסתבך מלבי כ"טריק ספרותי". את רואה – אינך יחידה... לצערי.
הבו מועדון
קראתי את הכתבה: "עולם נשוי מאוד" בהתפעלות אמיתית. אכן סוף סוף נמצאה מישהי שהעלתה ברבים את הבעיה האנושית הכאובה של הבדידות וההסתגרות. כל כך הרבה בודדים ויחידים נמצאים בעולם, ובתנאים המיוחדים של ארצנו מורגשת בעיה זו ביתר חריפות.
קליטת העלייה, עם הקמת המדינה, הביאה לארצנו הרבה אנשים בלי קרוב ומודע, ואליהם התווספו נפגעים של שלוש המלחמות שעברו עלינו במשך עשרים שנות קיום המדינה ועוד גורמים שאין צורך לפרטם, הגדילו את מספר האנשים הנושאים את בדידותם בכל שעות היום והלילה.
לעשות משהו
נכון, אדם בודד מהווה בעיה בין זוגות ומשפחות ונתון להרגשה של "גלגל חמישי", וישנו סוג בודדים שאין להם אף עם מי לחצות את הרחוב, על אחת כמה וכמה לצאת לבילוי כלשהו.
יש אומרים ש"בדידות גרועה ממחלה. למחלה יש תרופה או אף הידיעה מתי תחלוף, אולם הבדידות היא תמידית וללא תקווה." אלה הם מילים של אנשים ש"השתפכו" בפני ושמותיהם נמצאים אצלי.
לפני זמן מה ערכתי סיור באחת מארצות סקנדינביה ושם ביקרתי בבית שנשא שלט "בית הידידות". היה זה בית מפואר, מוקדש לפגישות עבור רווקים ורווקות. הבית היה מצויד בספרייה, אולם קולנוע, אולם למשחקים ועוד.
היות ובבעיה זו נתקלתי במשך שנות עבודתי הסוציאלית ובשטח יחסי הציבור, התגבש אצלי מזמן הרעיון להקמת בית לאותם נשים וגברים בכל הגילים שיכיל את כל מה שראיתי בסקנדינביה: ספריה, תקליטיה, במה להצגות ובית קולנוע ואף בית קפה. על כוס קפה אנשים מוצאים שפה משותפת יותר מכל צורת פגישה אחרת.
אולי בכל זאת יימצאו אנשים להקמת ועד, ובכוחות משותפים נמצא פתרון לחלק גדול מאוכלוסית הארץ. אני מצידי אהיה מוכנה לעמוד בקשר עם כל גורם ולתרום מזמני לפתרון הבעיה.
בת שבע ה. – תל אביב
את צודקת. מוכרחים לשנות את הגישה של שני הצדדים. מוכרחים לעזור. מוכרחים להתגבר על המצב הבלתי נסבל הזה. יש לי כמה רעיונות אבל צריכים לדבר על זה, לעבד, להתווכח וכו'.
אני סבורה שנמצא אנשים שירצו לעזור ב"מפעל" כה אנושי, חשוב ורציני.
פ.י. – תל גנים
שורותיך נכתבו ממש מהרהורי לבי והופתעתי לראות שיש מישהו המעז לקרוא בקול רם בשם בעיה שהיא כיום עובדה קיימת: בעיתם של אנשים ששוב היו בודדים מסיבה זו או אחרת.
אני כשלעצמי תוך שנה וחצי היותי אלמנה יכולה לעשות עבודת דוקטור על נושא הבדידות. הבעיה כואבת ככל שמתבגרים. בגיל ארבעים הנך אישה צעירה כשאת מסודרת בחיים – אך ההרגשה היא ארורה ביותר כשמתאלמנים, למשל.
החברה כמובן מתעלמת מבעיות אלה כמו מאותן המחלות הקטנות שמהן לא מקבלים חום. שיקומנו תלוי – בכל מיני פרסומים מפוקפקים אם מצליחים לגייס כוחות נפשיים לפנות אליהם. אך איפה לוקחים כוחות כאלה. שמא היה אפשר להקים מועדונים קהילתיים, לפי עצתך במאמר – ושזה לא יישאר רק בכתובים.
עליזה – באר שבע
נעשה משהו
ובכן גם אני אחת מאלה אשר שטה לה בים הבדידות וסוחבת איתה שני ילדים, כאשר דאגות רגילות, פרנסה, בריאות, מצטרפות לבעיות המיוחדות של אלה שאין להם לאן לפנות.
באמת אפשר להגיע לפעמים למצב של יאוש, וחושבים כי מוטב היה "עם שונא מאשר לבד". אל זה רק כאשר כבר שוכחים מה היה המצב, טבע האדם הוא לשכוח מה טעמו של כאב. ותמיד מוצאים כאלה.
אבל המצב באמת מייאש, בפרט מצבן של גרושות או אלמנות עם ילדים קטנים. ומגיעים למצב שמחכים לסימן של הבנה ושיתוף אנושי עד שלא חשוב מין וגזע. ומה שאפשר ומסוגלים לעשות במצב כזה, קשה להעלות על הדעת. קשה לתאר מה מסוגלים לעשות מתוך בדידות.
והילדים קושרים. יש התחייבויות ויש מצפון ויש חברה... והמצב הכלכלי בדרך כל לא כל כך טוב.
רעה במיוחד התקופה בה עוברים ממצב של "בודדים בשניים" למצב של "בודד לבד".
ישנן ארצות אשר עשו דברים נחמדים, אפילו בית ספר ללימוד מקצוע חדש. שמירה הדדית על ילדים, עידוד הדדי.
הייתי רוצה לעזור לכל אלה אשר אינם יכולים להיות עם עצמם, הכוונה באמת לא למשרד שידוכים, אלא למקום בו אפשר להיפגש כמוני וכמוה שכתבת עליה. אני מוכנה, מאוד מוכנה, להתחיל בפעולה של ממש להקמת מועדון, בית או בהארחה לפי תור.
ב.
אני אישה נאה כמעט בת ארבעים, הגרושה 12 שנים. הייתי יכולה לספר, מיליון ואחד סיפורים מרתקים, הכוללים את כל הסממנים והתבלינים אשר המאה שלנו המציאה, ומבלי לחזור על אפקט אחד פעמיים. אשר קרו רק מפני שהייתי מחוץ למסגרת חברתית הנקראת "נשואים" אך לא זאת כוונתי.
מכיוון שמלבדי ודאי כתבו עוד קוראות בקשר לנושא זה, אנא קשרי אותי עם אחת או כמה מהן ואולי נצליח להקים חוג, או ארגון למען הלא נשוי.
כרמלה
רווק שמח בחלקו
כמי שהיה עד לפני זמן לא רב נשוי, ובינתיים הספיק לעלות בדרגה למעמד של גרוש, גיליתי עניין רב ברשימתך למרות שדעתי שונה. אני מוצא את העולם גרוש מאוד. לא כל מי שנשוי בחוץ הוא נשוי גם בביתו.
יוצא אני ובא במועדונים של בודדים רואה ומכיר מקרוב את בעיית ה"שוב רווקים" ואשמח להתחלק ברשמי בשטח זה.
אגב, ברשותי תרופת פלא בשביל גיבורת רשימתך, נשמע שהיא זקוקה לביטחון יותר מזה, לחמימות ותשומת לב. ואחרי שנלמד אותה להציץ לתוך עצמה שתראה איך היא באמת, אז יבוא הכל מאליו. אני מבטיח – אפשר להיות גרוש ובכל זאת מאושר.
קורא מכפר סבא
להתחתן, להתחתן!
ובכן, ידידתי, אני בחורה צעירה (22 וחצי). הייתי נשואה 25 חודשים, כלומר שנתיים וחודש – הזמן המדויק של היותך בודדה ודואבת.
קרה, ופרצה מלחמת ששת הימים.
בעלי האהוב עלי שהיה קצין צה"ל בשירות קבע, יצא לקרב ולא יחזור עוד. שמו נכלל ברשימת החללים שהקריבה מדינת ישראל על מנת להמשיך לחיות ולהתקיים.
ברור היה לי שלא אנשא שנית. וחלילה, לא משום מחסור בקשרים חברתיים מתאימים. ההיפך הוא הנכון. אני מוקפת גברים צעירים ונאים, בעלי משרות, דירות, רכוש והעיקר בעלי אופי חיובי. אולם אני איני יכולה למעול בזכרו של האדם האהוב עלי מכל. וכך נותרתי בתוך שממונה של הדירה הגדולה, לבדי עם זיכרונות נוגים אודות אח ובעל שאינם, ורהיטים כבדים משמימים המזכירים לי ללא הרף את ימי האושר הקצרים.
יקירתי, מי כמוך יודע עד כמה ילדים מסוגלים למלא את החלל שנוצר, ולפחות חלקית, כפי שכותבת את, בשעות היום.
לי אין ילדים. אני לבדי בין כתלי הדירה שתריסיה מוגפים ווילונותיה סוגרים על החלונות הסומים. אבל לפחות יש עמי זיכרונות, מטען נפלא של זיכרונות נעימים.לך יש זוג ילדים חביבים ותו לא. וכי מדוע חושבת את שפניה מצדך אל משרד שידוכים היינו בבחינת פחיתות כבוד או השפלה? גם אני חשבתי פעם כמותך. אולם משנישאה חברתי לגבר אותו הכירה דרך מוסד זה ושיקמה את חייה בצורה הטובה ביותר, מדוע לא תעשי כן גם את?
סלחי לי שאני מעיזה ומתערבת בענייניך, אולם כל מטרתי לסייע לך. האמיני לי.
רעייתו של חייל – צהלה
מכתב מן הכפר
"אם אותה אישה עליה כתבת מוכנה לצאת את שאון העיר והמונה, אולי תפתר לה הבעיה ואת תזכי במצווה, גדולה. קיום נפש בישראל (או ארבע נפשות שני ילדיה ואני). ואם אינך כועסת על כוונותי הריני להוסיף כמה פרטים נוספים אודותי."
*
כאן אפסיק את המכתב, שרק קטע קצרצר נתתי ממנו. מכתב נחמד, אינטליגנטי, נוגע ללב. ואם כותבת המכתב הראשון מעוניינת, נא תודיע לי ואשמח להעבירו אליה – אך ברצוני להדגיש שכוונתי לא היתה לפינת שידוכין, שכוונתי, ברשימה "עולם נשוי מאוד" היתה להצגת עובדות של שכבה גדולה של אנשים רווקים, מרצון או מצירוף מקרים, החיים בחברה שלנו, ליתר דיוק, בשולי החברה, משום שהיא פולטת אותם, משום שהיא אינה אינטליגנטית במידה מספקת. כדי לכבד נוסח חיים שאינו לפי המתכונת הכללית, של תיבת נוח.
רבים מקוראי הבינו, כמוני, שזוהי בעיה חברתית חובה ורצינית, יש שכתבו אלי גלויות, יש שהסתתרו מאחרי כל מיני תיבות מכתבים, יש שהופיעו במערכת ובבית, ודרשו פעולה מידית. רוצים להתחיל במועדון – ומיד.
גברת אחת אף באה ודרשה שאמנה אותה למנהלת המועדון. אחר ביקש את הרשימה של אלה שכתבו לי, והוא יפנה אליהם, ו"נתחיל בפעולה".
בדרך כלל אנשים תרבותיים, גלויים, וכעין אגודה, אני מתביישת להחמיא לעצמי, אבל, אגודה של קוראי רשימותי, אנשים עם חיוך על שפתיים ולחלוחית בעין. מין משפחה כזו נוגעת ללב.
לצערי, מסתיים תפקידי בכתיבה על בעיה. לא אוכל לארגן מועדונים, מפגשים וכד'. כי אחרי כל הצעה שתועלה ב"אחת הכתבות" שלי, אם יהיה עלי להוציא לפועל גם את ההצעה, אפסיד את משרתי כי מתי אכתוב?
על כן אני מציעה, רווקים ו"שוב רווקים" מאושרים ובודדים, טלו יזמה, התחילו לארח בביתכם קומץ רווקים ורווקות, לפי תור, כל אחד יוסיף ממכריו. ארגנו טיולים, הליכה משותפת לקולנוע להצגות. פנו לראש העיר, המועצה, הכפר, והעלו את ההצעה לארגון מועדון רווקים, ערבי רווקים, טיולי רווקים. קבלו בעיריות רשימות הרווקים והזמינו לנשף פורים. למשל.
אל תחששו לפנות לרווק ולהזמינו. הוא ישמח תמיד אם תעשו זאת ברוח טובה.
הסיסמה: שמח בחור ברווקותך – ודומה ביחס לרווקה. ואם מישהו יתחתן כתוצאה מפעילות הרווקים המושיעים מילא – נרשה לו לפרוש מן החברה העליזה, אמנם בצער, אבל עם זאת בהבנה ובברכה להצלחה.