5.63
סביב הבית יש גינה לשעבר. פרחים יפים צמחו בה פעם. עכשיו צומח בה רק מה שמתעקש מאוד לצמוח ולחיות למרות הממטרה שיבשה.

בפנים הבית יש אישה צעירה לשעבר. יפה היתה פעם. עכשיו נשארו רק אותות שמתעקשים לחיות למרות התקוה שיבשה.

"תראי, יהיה טוב" - אומר הבעל ומניח את שתי הידיים הבטלות מעבודה שכה היטיבו להביא הקלה לבני אדם רבים בעבר הקרוב כל כך, ושכה היטיבו להביא ביטחון ופרנסה למשפחה – לאישה ולשני הילדים – שם, בטרם עלו לישראל.

והיא בוכה. היא פשוט עומדת במטבח, מנסה להתקין ארוחה מלא כלום, והדמעות זולגות באין מפריע. היא אינה מנסה עוד לנגבן בידיה המסומנות במספר הירקרק. היא רוצה לצעוק בקול גדול, עד שישמעו בחלונות הגבוהים ביותר בירושלים שהיא אינה רוצה לרדת לגרמניה. שהיא אינה רוצה לקחת את שני הבנים שלה: אחד בן 14 והשני בן 12, אל ארץ הרוצחים ההם.

"אנחנו ניסע רק לשנה אחת" – אומר הוא לה – "תראי אני אגבה רק את כספי הפיצויים, אפתח קלינקה לשנה שנתיים, נאסוף קצת כסף ואז נשוב. נקנה איזו דירה בעיר ונתחיל מחדש.

משלושת הפסנתרים, נמכרו כבר כולם. את שמיכות הפוך, כמה היו שם? גם אותן כבר מכרו. את כל מכשירי הרדיו, אפילו את זה הפרטי שהביאו לעצמם, גם הוא כבר הלך בשבוע שעבר בדרך חנות המכולת. שטיחים כבר אין, גם לא לבני מיטה גם מכל המפות הרקומות והלא רקומות לא נשאר זכר. לא נשאר כמעט דבר שאפשר למכרו.

"אולי עוד יקרה משהו? אולי בכל זאת. נמכור את השולחן עם הכסאות, אה?"

פציינטים אינם באים. לאיש לא כואבות השיניים בשיכון זה. לאלה שכואב – אנשי צבא הקבע הם. הצבא מרפא. האחרים הולכים לקופת חולים. נו – ורק מכאב שיניים פתאומי של שבת אי אפשר להתקיים. משרה בקופת חולים לא רוצים לתת. לא למרפא שיניים. "אה – נו? נסי לקבל משרה אצל איזה רופא שיניים פרטי וכל הרופאים נזעקים כאיש אחד לשמור על בריאות העם אז מה את רוצה שנעשה?"

*

אני לא שמעתי את הדו-שיח הזה, אך אני יכולה להישבע שכך הוא נשמע. אלי הגיע הזוג כאל התקווה האחרונה. למה אלי? אלוהים יודע. בשיכון, מספרים הם, יש בית ספר ובבית ספר זה היה רופא שיניים והוא נפטר. וכיוון שגיבור הסיפור שלנו הוא הוותיק בשכון – שש שנים הוא גר שם מאז עליתו, וידוע במקום בעבודתו הטובה – שמא יוכל הוא לקבל את המישרה החלקית הזאת. ועוד קצת ממה שנושר בשבתות ובחגים – ואז, אלוהים, אז יהיה להם נפלא והילדים לא יביטו אליהם כאויבים והאישה תחדל לבכות. משרה של 200-300 לירות...

*

הם הלכו. אני הבטחתי להם לנסות, ואמרתי להם שלא נאה לאדם בן 45 לדבר על עצמו בזמן עבר בלבד. כל עתידו עוד לפניו והוא יווכח בעצמו שהוא הגזים, שישוב אלי בעוד שבוע. שאינני מבטיחה דבר אך אני בטוחה שאפשר לעשות משהו, אם לא בשיכון זה אזי בשיכון אחר.

"לא אכפת המרחק. שום דבר לא אכפת. העיקר שתהיה יכולת להתפרנס איכשהו, ממשהו..."

הוא עוד לא יודע. במשרה, שהוא כה משתוקק לה, זכה כבר רופא שיניים צעיר, עולה שהגיע זה עתה ארצה. במשרד הבריאות הודיעו לי שאין נותנים משרות למרפאי שיניים. רק לרופאים. רופא פרטי לא יעסיק אותו אפילו כעוזר כי אז יחרימו אותו חבריו האקדמאים. בסוכנות נאנחים ואומרים: "מה אפשר לעשות". אני כבר התדפקתי על כל הדלתות ואיני יודעת אל מי לפנות. בעוד יומיים הם ישובו ויבואו אלי, "אל התקווה האחרונה", ומה אומר להם?

אולי מישהו מכם יודע לאן אפשר להפנות אותם? אולי מישהו מכם יודע מי, או איזה משרד ממשלתי, לא ממשלתי, וועדה ציבורית או גוף כלשהו, תקראו לזה איך שתקראו, מטפל או לפחות משוחח עם אנשים שהם במיטב שנותיהם והם נאלצים לרדת משום שאינם יכולים למצוא כאן לחם.

אולי יש מי שאם גם אינו עושה את חשבון האדם שנפשו מרה עליו ושהוא מהלך כנחות ואשם ולא-יוצלח, שיעשה את החשבון הכספי, חשבון קטן: בכמה עולה להביא משפחת עולים מפרס, למשל, לשכן ולשקם ולחנך וללמד מקצוע ולספק גני ילדים חינם ולהכניס פרה ולהוציא תרנגולות ועוד ועוד. (אומרים לנו 30 אלף ל"י!) ובכמה יעלה לשמור על משפחה זו ועל שני הנערים הללו שיהיו בעוד ארבע שנים חיילינו. הלא רק הריבית של 30 אלף ל"י – תספיק, אם איני טועה בחשבון.