23.3.73
נא להכיר: אביו של חיים וייצמן – שלמה. מתקן נעליים ברח' הלל הזקן, ברחוב הראשון של כרם התימנים, שני צעדים מרחוב אלנבי.
הסנדלר שמתקן נעליים ישנות ומוכר נעליים ישנות מתוקנות, שהקשישה בהן מונה לפחות ארבעים שנה - היה קודם בנאי. בנה את הבית הראשון ברחוב ביאליק. יצק בלוקים שתל אביב הישנה נבנתה מהם. חלק גדול מאוד לו בבניין הארץ, שבה התיישב לפני חמישים ושתיים שנה ובה הקים משפחה והוליד בנים ובנות, חיילים וקצינים ומייסדי קיבוצים, שכיבדוהו באחד עשר נכדים.
"אבל בשנת 1929 פרצו המאורעות, ולא היה מה לעשות בארץ – לא היתה עבודה בבניין. פרץ המיתון הראשון," הוא מתלוצץ "בין מסמר למסמר," ושערי סומר שמא יבלע אחד מאותם מסמרים.
בגיל שש-עשרה וחצי עזב את ידלינסק, עיר קטנה על יד ראדום בפולין, והלך לארץ ישראל במשך שנה וחצי. בשנת 1930 מצא לעצמו חנות זו, שהיתה גדולה וריקה ובמשך ארבעים ושלוש שנה צבר אוצר של נעליים ישנות.
חלקן ניתנו לתיקון ונשכחו, חלקן לא כדאי היה לבעלים לפדות. בשניים וחצי גרוש ניתן בימים הרחוקים ההם לקנות זוג נעליים. בעשרים וחמישה גרוש נקנו נעלי לאקה...
וכך "התקדמה" החנות אל הפתח, וכיום היא בית-נכאת לנעליים, אולי, נכון יותר, בית-קברות. רק אל שורה אחת או שתיים של נעליים, ואל אלה התלויות על הקיר ניתן לגשת.
מר וייצמן אינו יודע מה גדול אוצר נעליו הישנות, שלו ידעו לפתוח פה ולספר היו מסוגלות לכתוב היסטוריה אינטימית של חיי אדם בעיר העברית הראשונה. נעליים אלה יכלו לשיר את שיר שוק החיים שלנו ואת תמורות תל אביב יותר מכל המשוררים וההיסטוריונים גם יחד.
אמנם כל ימות השבוע פולש השוק לרחובותיה של אחת השכונות הראשונות והיפות של תל אביב, שכונה שנוסדה בשנת תרמ"ב, שכל כבודה פנימה.
אבל כשמגיעה שבת – כרם התימנים היא המלכה. ברחוב השוק, רחוב הכרמל, עוד אוספים את הזבל, ומאחרים לחזור מעבודתם ואלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם עוד "קונים" בחיוך ובהיחבא, שאריות ירק ופרי וחלות מעוכות – וכרם התימנים כבר עלתה מן הרחצה.
הדלתות הקטנות הקבועות בגדרות הגבוהות הבנויות, נפתחות קמעה ובפנים רואים את החצר המרוצפת, עדיין לחה מקירצוף, ועציצי הג'רניום מסמיקים כבתולות צנועות שניתנה בהן עין זר. וריח נעים של מאפה שבת, מעורב בפריחת יסמין נישא באוויר, ובידי פעוטות החוזרים מן האופה עוגות רבועות במגשים עגולים.
היו תכניות לעשות פה – איך אומרים – אתר תיירות. לעשות מכרם התימנים אנטיקה משופצת, מין צעצוע כמו יפו העתיקה. אמרו תושבי כרם התימנים.
הציעו להם הון תועפות ובלבד שיעתיקו מגוריהם משם, והשיבו זקני הכרם: "רק במכונית שחורה ורק לבית-הקברות..." – והעירייה נכנעה.
*
בצד שוק הכרמל המוכר כל שדרוש לאדם כדי שיהיה מאושר – לחם וחמאה וגבינות וזיתים וקפה וכיסוי למיטה, ומפה לשולחן וכל מה שמכסים בו שולחן, וגרעינים להנעים ערבים ארוכים, ובשרים תאווה לחיך, ואופנה עודפת ממחסנים בחצי-מחצי המחיר – ושמלות חופה ובגדי אבלות, דברי תינוקות ומזון לזקנים וציפורים ואבטיחים על הסכין. וסכינים לכל מטרה טובה.
ובצד השוק פורח ענף המסעדות.
"ציון" ו"פונדק שאול" ו"פנינת המזרח" יצא כבר שמם אפילו לחו"ל והן נזכרות בספרי התיירים, וכבר צריך בשבילם מקטורן ועניבה...
ב"כרם", שתושביו עדיין זוכרים את כרמי הערביים ברחוב הכרמל, לא מוכרים בתים ולא מוכרים דירות. הצפיפות היא אולי הגדולה בישראל, ובכל זאת תמיד מוצאים איזו פינה לפתוח בה קיוסק או סטייקיה או מסעדה – שהיא "הצעקה האחרונה" של האופנה המסעדית.
בערבים קשה לעבור בסימטאות הצרות, ורעש הצופרים מגיע עד לב השמים הרבה אחרי שעות הלילה הקטנות. וטוב לילדים הגדלים כאן וטוב לזקנים, ואפילו לאלמנות, כי פה לעולם לא יהיה אדם לבדו.
נסה להיכנס לאיזה בית, לראות את חצרו – ומיד יופיע מישהו וישאל את מי אתה מבקש... ולא מסקרנות או רצון להתגונן. אתה נעים הליכות ומסביר פנים – יקראו לך להיכנס פנימה ויזמינו אותך לשתות קפה, ויציגו לפניך תצלומים מן הימים הרחוקים ההם, ויציעו לך להשאיר ולהכיר את כל המשפחה לאחר שישובו מן העבודה.
ואולי אין לך איפה לגור – שמא תבוא לגור כאן, כפי שהציעו לצלמת נורמה הולט, שהתאהבה בכרם והיא מתרוצצת בסימטאות הטיח המתקלף, והביוב הגואה, והכבסים הצחים על החבל והזקנים היושבים על מפתנים, והילדים מאירי העיניים.
ככה זה בסימטאות הכרם, בפינות הבתים כתרים של חכמי תורה: רחוב רבן גמליאל, רחוב רבי עקיבא, רחוב הלל הזקן... אבל צעד שני צעדים וכבר אתה מופצץ ב"שוקיים בשוק!"
"בזיל הזול!"
"בלירה, בלירה!"
"לירע בלי לירה!"
"לך טוב – קנה עוף!"
"שוקיים, פולקעס, חם. חם. בחינם...!"