10.5.68
ומחכים לו. יבוא בשבע, יבוא בשמונה – "כשהעבודה תיגמר" – כך אמר. יבוא, אם יבוא, גבוה, מאובק, שערו המכסיף ייראה אפור-חאקי, כבגדיו. גם פניו. גם ידיו.
יירד מן הג'יפ בצעדים כבדים מאוד, בנעליים צבאיות כבדות, שקט, עייף, ויתמתח מן הדרך הארוכה שעשה. אם יבוא. הלוואי שיבוא. אלוהים הטוב עשה שיבוא...
אמר: "אל תדאגי. אם לא אחזור הערב, אבוא מחר."
והמלחמה הרי נגמרה. אין מקום לדאגה, זו עבודה שיגרתית שעושים אותה כבר עשרים שנה. אין שום מקום לדאגה.
אלא שהלילה, יותר נכון – עם בוקר עלתה חוליה על קבוצת חבלני האויב. רדפו אחריהם. שלושה-עשרה נהרגו. מהם. לנו רק שלושה נפגעים.
*
שלושה נפגעים. מה הם שלושה נפגעים לעומת שלושה-עשרה הרוגים מן המרצחים. מה הם שלושה נפגעים לעומת ביטחון בגבולות, שלמות ישראל לפי גבולותיה האמיתיים מימי התנ"ך. מה הם שלושה נפגעים לעומת בית לכל בית ישראל. מה הם עוד שלושה נפגעים בזכותם ראשנו מורם, בתינו הומים מתינוקות, קולנו נשמע באו"ם ומצעדנו יצעד. יצעד ואנו נרעים הידד. הידד למצעד!
מה זה "נפגעים"?
פצועים. פצועים קל, פצועים קשה? רגל, עין, זרוע, לב, ראש צעיר ומתולתל ושפתיים ילדותיות. איך יוצא האיש שלה עם בוקר לאותה "עבודה שגרתית" שעושה אותה כבר עשרים שנה, ו"הכוכבים" שעל כתפיו הרחבות דומעים.
"פרצופים צעירים כאלה" – הוא אומר וקולו השקט לוחש. זה היה שונה כשהוא היה חייל צעיר עם ראש שחור ומתולתל. כולם היו אז צעירים. והצעיר אינו יודע שהוא עול ימים. שהוא ילד. הוא השליך נפשו מנגד וממשיך לעשות כן. עניינו הוא. חייל מקצועי, מאומן, וזו עבודתו. עכשיו הוא מפקד ותיק. וחייליו – כולם כרובם בניו. לא יוצאי חלציו – אמנם, אך יכלו להיות בניו.
ונורא מאוד להיות אברהם, המעלה את בנו על העקדה... כל יום מחדש. כל לילה.
*
השעה כבר תשע. מכוניות אצות רצות. יודעות לאן. יודעות למה, יודעות עם מי. ומול החיים המתנהלים בשלווה וכסדרם, בתוך המערבולת הרעשנית שלנו – קשה הציפיה שבעתיים. והבדידות האיומה הזו. והמורא.
אל תתפסי לרחמים עצמיים – אומרים אז – ומנסים לשוב אל העיתון. איזה מצעד זה יהיה. לא רק מצעד – הפגנה. הפגנה קבל עם ועולם. אנחנו פה. וזהו.
כשקורה אסון מודיעים. הוא כנראה לא יחזור הלילה משום שהוא עסוק. מוטב לשכב לישון. יבוא מחר. ואולי לא בא בשל הנפגעים. אולי הוא בין הנפגעים!
ומחר יצעד המצעד. וכולם יריעו "הידד!"
מה הם שלושה-עשר הרוגים מן האויב לעומת ראשו המכסיף, היקר. ראש מורם, בתים הומים מתינוקות, שקט בגבולות. מה לה בהם כשהוא לא יהיה. אין בהם נחמה למי ששכל...
מטורפת – היא צועקת לעצמה ומנגבת את עיניה הקמות. – מטורפת אחת. אסור לחשוב כך. הוא חי. לעולם יהיה חי האיש שלך. אסור לפתוח פה לשטן.
*
אך! כשהוא יבוא. שקט וגבוה ומאובק. כשהוא יבוא מן הדרך תרחץ את רגליו. תכסה את פני הפחד הנורא בווילון כבד ארוג מחיוכים שלוים, אסור לו לדעת שהיא יודעת מה זמני האיש הזה שלנו, איש הצבא, שניתן כמשכון לחבוק בין הזרועות כל עוד אפשר.
תפטפט ותצחק ותספר עמו כל מיני דברים שאוהב הוא לשמוע. ולא תתווכח ולא תטען. תהיה לו שפחה קטנה, תהיה גיישה חיננית, תהיה נערה, תהיה אמא. תהיה כל מה שגבר רוצה כי תהיה רעיתו. ושיבוא. הלילה. לא חשוב מתי ששקט ארוך זה ייפסק. שפעמון האזעקה הזועק בתוך ראשה, בתוך השקט הנורא הזה, יידום.
*
כך, עם חצות, הגיע. "עייף עד מוות" – אמר. שתה מים. הרבה מים, כי צמא מאוד. חם היה שם. אוף כמה חם. ולא ידעה אם הקרב או השרב. כי נרדם.
ועם בוקר, בטרם בוקר:
"מתי תבוא?"
"אחרי יום העצמאות."
"ולא תבוא בערב?"
"לא אוכל."
"זאת אומרת שבערב יום העצמאות אהיה לבד?"
"יקירה" – התחיל להתנצל – "מותק, יצא כך. אשתדל."
"וכולם ירקדו ברחובות ואני אחכה..."
"אז אולי תצאי עם אלה או עם אלה? לא אספיק לטלפן ולבקש אותם. צלצלי בעצמך. אין מה להתבייש."
"ואולי בכל זאת תצליח לשוב ולא אהיה בבית..."
"אז מה את רוצה. לחכות אינך רוצה. ללכת אינך רוצה. מה את רוצה?"
"ללכת איתך!"
"את מקשה עלי. את מקשה עלי מאוד" – אמר ויצא.
*
ושוב מחכים לו. ובחוץ חג. חג לכולם. לא לה. ורואים זנבות של זיקוקין דינור שמסיימים את זינוקם לשמים וצונחים כבר ארצה. ולא אכפת. ומאוד אכפת. וכשהוא חוזר לבסוף עייף ואפור ושקט, הוא מתנצל ומתנצל על השבתת החג. כאילו לא היה זה גם חגו. כאילו לא היה הוא מחוללו.
וכל הפחד, והצפייה, והאהבה והשמחה לשובו והנדרים הנפלאים מצטמקים לכוס תה וחיוך עצוב מאשים בזוויות השפתיים. למה מתמעט הכל. למה אין העוז לומר בפה מלא את הדברים היפים. למה אין בכוחם של הדברים היפים לדחות לפינה מבוטלת את הטרוניות. ואולי זה טוב. אולי זהו המסווה הבטוח ביותר, מאחריו אפשר להחביא את כל מה שלא טוב כי יידע האיש שלה...