2.2.62
המרק היה פושר אם לא קר. לוח-השיש היה אמנם קר ממנו ומשנגעה בו היד, שלא במתכוון, עברה צמרמורת בגוף כולו, ואילו המרק בכל זאת חימם.
אדום הפנים, זה שישב ממול והזכיר את ואן גוך בימי עניו ושיכרותו, מלמל בינו לבינו ומולל באצבעותיו פרורי לחם. משהלכה המגישה הקשישה החביא פרוסות שתים בתוך כיסו והמשיך למולל את הלחם כאילו לא קרה דבר. המגישה הקשישה ראתה הכל. אבל, כנראה, לא היה לה אכפת.
"מה יאכל אדוני עכשיו?" שאלה את "ואן גוך".
הוא הביט בה וכאילו שקל בדעתו. אך שניהם ידעו שאין כאן ברירה. אין ברירה במטבח עניים. אחרי המרק מופיעים פתיתים. פתיתים במי בשר-קופסה וזהו. אז לפחות תישאר לו האשליה.
אישה טובה המגישה הזו.
ליד שולחן אחר ישבו שניים. פועל בנין לשעבר, לבוש בבגדי עבודה מסויידים וכף טייחים מונחת לידו. כף שמזמן מזמן לא ראתה עבודה. גם בעליה לא ראו. גם כפות ידיו שכחו אותה, את העבודה המיטיבה והאכזרית. עצובות היו ידי הטייח הגדולות. עצובות כמו זקנים במושב הזקנים.
"מה אני מבין בזה, מה" - אמר אל שותפו לשולחן והביט כעיוור בגיליונות תווים. "אני יודע? כששומעים את זה ביחד עם המילים ואיזה זמר שר את זה, אז זה שיר וזה יפה. אבל ככה, האותיות האלה, זה מת. זה דברים יפים בשביל אינטליגנטים, אולי. שאוהבים נייר. אני אוהב באוזניים שלי, כשהמוזיקה נכנסת "אידישע-מאמע" או "בעלז" אני אוהב בפה שלי, כשאני מרגיש קניידלאך בלשון שלי. כבר מזמן לא היה לי בפה איזה אוכל טוב, איזה מרק חם..."
תצלומו של השכן התנוסס על עטיפת התווים. הוא משך בכתפיו, הביט אל הרחוב שבחלון והחזיר את תויו אל תיק שחור ומשופשף. הוא היסס אם להוסיף אליהם מפרוסות הלחם השחור. הביט כה וכה, הגביה צווארון מעילו והלך.
ובחוץ זרחה לה השמש כמו תמיד. המזללות החונקות מכל עבר את מטבח העניים, טיגנו תרנגולות שחומות ברחוב, ופיצות ריחוניות פזלו אל המשקאות הצבעוניים, ועוגות משגעות, וקפה שבלעדיו פשוט אי-אפשר... כולם עשו אגודה אחת של "חטוף ואכול כי טוב לזלול".
וטוב. רק שאין לך רגע של מנוחה. יושב אדם עייף ורוצה להיטיב את לבו באחת מאותן מזללות, ומיד מתנפלים עליו מוכרי גפרורים ומסרקות, מוכרי גורלות ופיס וסתם מוכי גורל.
"פרר, פרר, פרררר" מלמל "ואן גוך". הוציא את פרוסות הלחם הטבולות במי בשר קופסה ונתן לחתול רחוב שהמתינה לו בפתח. כתם גדול וכהה השאיר לעצמו על הכיס.