לאן הם נחפזים?

6.4.62
מר קמחי עמד על מדרגות הבנק המסחרי, הפונה לרחוב הסואן, שקוע במחשבות. ראשו ריחף מעל כתפיו הצנומות אי שם באחד מרקיעי השמים, כאילו ניתק מעם צווארו הדק.

"שלום לך, גברת א'" – אמר בקול רחוק וחלום.

שלום מר קמחי," השיבותי – "ומה שלומך?"

וזה היה לא טוב.

"מה שלומי? מכרתי את החנות."

הסטאקאטו היה דרמתי ומבשר רעות. אך מה לעשות ולי יש לב רחום וחנון ואינני יכולה לעבור ליד אדם בצערו, אטומת אזניים.

"איזו חנות? אה, כן. את החנות הקטנה והנאה שלך? באמת חנות יפה היתה. ולמה מכרת אותה?"

היודע אדם מדוע הוא קונה או מוכר? – התפלסף קמחי – הכל בחיים מקרי ורגעי וחולף. שנים על גבי שנים חישבתי ושקלתי ולא יכולתי להחליט. היו זמנים שישבתי בחנות בודד ויחידי, פרצוף קונה לא ראיתי, ובקופה אף לא פרוטה. ובערב, כתוספת שמחה, מספרת לי אשתי כמה הרוויח שכננו פלוני, וקרובנו-הרחוק שהולך ומתעשר ושאשתו נוסעת לנוח בקיץ ובחורף, ורק היא, אשתי המסכנה, בשל עקשנותי לשמור על החנות הארורה, חיה חיי דוחק. בלי עוזרת ובלי פריז'ידר.

"חיה" – אומר אני לה – "יש לי כאב ראש. אולי תתני לי משהו לאכול."

ואחרי ככלות הכל אין אשתי רעה כל כך. היא רואה שבעלה צהוב מצער ודאגות, אז היא מוסיפה על הביצה המטוגנת במחבת עוד ביצה ונתח נקניק, יושבת לצדי ומלווה בעיניה כל נתח שנכנס לפי.

"שיהיה לך לבריאות, שמואל – היא אומרת. – צר לי שהרגזתי אותך. אבל, באמת, כשאני חושבת איזה בעל כישרונות אתה, וכמה אתה עולה על יצחקי ועל שמואלי המתפקעים מרוב עושר, אני כועסת על הגורל. שמע בקולי. מכור את החנות ופתח איזה עסק."

"איזה עסק?! מה אני יודע לעשות?!"

"אתה, עם הכישרונות שלך לא תמצא מה לעשות?! יש אלפי דברים שאפשר לעשות. אולי תנסה מזלך בתיווך ובעסקי מגרשים ובתים. אולי תסחור בשוק הזהב. תקנה כשיהיה בזול ותמכור כשיהיה ביוקר. אין דבר פשוט מזה! ותראה, לא יעבור זמן רב ויהיה לנו אוטו, דירה בבית משותף, פריז'ידר. ואני אסע לנוח בקיץ ובחורף... לא! אנו ניסע ביחד. כל השיטה המודרנית הזו שהבעל נוסע לחוד והאישה לחוד, אינה מוצאת חן בעיני..."

"כל עוד לא דבק השיגעון הגדול בעולם כולו ולא הפך את כל יושבי הארץ לכלכלנים – ורק אשתי ירדה לחיי – החזקתי מעמד. אבל עכשיו כשאין מוכרים אפילו סיכה – המצב מצוין. כשקופתך מלאה והפדיון גדול – אסון. נכנעתי. רואה אני שאינך יורדת לסוף דעתי, אם כן הקשיבי ואסביר לך."

חוזר אני הביתה שבע רצון. הפדיון היה גדול. מתיישב ליד השולחן, מחשב את רווחי ומראה אותם לאשתי. והיא אינה יושבת לידי אלא סוגרת את הסכום מגבוה ופורצת בצחוק גדול: גאון שלי, מראה לי את הרווחים שלו... חכם, אתה כלל לא הרווחת. אתה הפסדת. הכסף יורד! מוטב היה לך לשמור על הסחורה. הנה פלוני השכן השקיע את כל כספו בחוטי חשמל, והקרוב הרחוק שלנו קנה שיער חזיר כבטחון לכספו, ומה עושה הגאון שלי? מוכר סחורה ואוגר נייר. לו לפחות נייר חלק אגרת...

"את מדברת שטויות" – אני אומר לה – "רק שחורות את רואה. וכל הדיבורים האלה רק קנאה טיפשית. הכסף יורד, הכסף יורד... ממי שמעת פזמון זה. מה, מיניסטר את, שר החוץ או שר האוצר ששער החוץ מעניין אותך? ומה ההפסדים האיומים שסבלת בגלל החנות והבעל הלא יוצלח שלך, הא? רצית דירה בבית משותף? – יש לך. רצית פריז'ידר, עוזרת, אוטו? – יש לך. ובכסף היורד הזה קנית אותם, רצית לנסוע לנוח בקיץ ובחורף – את לא נוסעת אולי? אך לפי אותה שיטה מודרנית שכל כך לא מצאה חן בעינייך: את לחוד ואני כלל לא... מוטב שתתני לי משהו לאכול.

היא מגישה לי אוכל קר, שנותר בפריז'ידר מארוחת הצהריים, אינה יושבת לצדי כבימים הטובים, וטרם הספקתי לטעום משהו כבר עומדת היא עלי ומטיפה.

 "'אי שמואל, שמואל, מה יוסיפו דברי וכל דיבורי. לו אז בקולי שמעת, היינו נראים היום אחרת. מה היא דירה בבית משותף. גם לזה ייקרא הישג, כשהיום אפילו עולה חדש בוחל בה. לו ראית באיזה בית נהדר גר העולה המסכן, שחיפשת בשבילו יום עבודה, געצל גרינשטיין. ארמון ממש! הייתי בשכונה שלהם וחשבתי שאקבל שבץ. איזה סלונים, ופינות מוסיקליות, פסנתרי כנף ופאטיות. וחדרי שינה נפרדים וחדר לעוזרת וארונות - מאה ארונות בדירה אחת. לכל דבר, לכל סמרטוט – ארון. אז בזמנים כאלה אתה בא לספר לי על הדירה הנחצצה שלך בבית. המשותף?!'"

מכאן לכאן, מה אאריך, יום אחד קראתי למתווך, נקבתי מחיר שבעצמי איני יודע כיצד הגעתי אליו, ושבעצמי חשבתי שהוא מטורף וספסרי ומנופח כמו בלון. המתווך לא נבהל, הם חישבו משהו לפי מחיר הזהב, הכריחו אותי לקבל עוד חמישים אלף ל"י מה איכפת לי, אמרו לי. ובאמת מה אכפת. המתווך קרא מזל וברכה, והעסק נגמר. והנה אני עומד כאן. והחנות מכורה."

מר קמחי נשתתק. טיפות זיעה גדולות ניגרו ממצחו ובעיניו הבריקה לחלוחית עצובה.

"היום כל כך גדול גברת א', עד אין סוף. הרגעים זוחלים, פשוט אינם רוצים להתחבר לשעות. היום פשוט אינו רוצה לעבור, ישמרנו האל. ואיני יודע מה אעשה עם עצמי. הביתה איני ממהר, כי אשתי טוענת, ובצדק, שלא עכשיו היה הזמן למכור את החנות, שמס השבח יאכל את הכל ומס ההכנסה את החצי שיישאר, לטייל לא אוכל כשכסף מזומן בידי. כסף יורד! עבודה אין לי ואיש אינו מחכה לי, ועומד אני כאן וחושב: הרי ישנם כל כך הרבה בני אדם שאין להם חנויות ואין להם כסף ובכל זאת הם חיים. והם נראים נחפזים כל כך. לאן הם נחפזים?