13.11.69
לי, בעצם, כלל לא אכפת אם יהיו שידורי טלוויזיה בערבי שבתות ואם לאו. אין לי טלוויזיה. ואני מתפלאה מאוד שקמה צעקה כזו סביב העניין זה, בכלל. מי צריך אותה. את הטלוויזיה הישראלית. פתי מי שהוציא הון תועפות על הצעצוע שהשתילה הממשלה בכל בית לצרכיה הפרטיים לקראת הבחירות. "הם" – אומרת לאה, אישה גדולה היודעת הכל – "הם היו צריכים שופר כדי לצעוק דרכו 'בחרו בי!' – אז אני צריכה להוציא על השופר הזה אלפים לירות. כשרק ראיתי את 'הצעצוע' הזה ידעתי. אמרתי לעצמי, לאה – לא את. את לא תהיי טיפשה כזו כדי לשלם בשביל השופר שהם צריכים. עכשיו אני רואה שהראש הזה מבין משהו. הם המציאו את הצעצוע וכל עמך ישראל ישב ושיחק בו. נתנו לנו להתרגל אליו ככה שנה וחצי, הרחובות היו מתרוקנים בערבים שהציגו את התכניות האינפנטיליות שלהם. ואנחנו אמרנו – לא נורא. לא צריך לבקר הכל. גם רומי לא נבנתה ביום אחד. קצת סבלנות."
וכשראתה גולדה שבלי הצעצוע הזה אנחנו כבר לא יכולים, אמרה: "ילדים, הכפיה נגמרה. אני לא אשבית לכם את ערב השבת. גם בערב שבת תוכלו לשחק בצעצוע היפה הזה. רק לסובב את הכפתור ויהיה לכם אור. בחרו בי, ילדים טובים" – אמרה אמא גולדה "ויהיה לכם טוב. עכשיו היא רוגזת. לא נתנו לה את כל הקולות, אז לא צריך למלא את כל ההבטחות. מצטערת. ו - - תאכלו אותו!"
"פתי מי שהאמין שכל מה שמבטיחים בזמן החיזור, מקיימים אחרי החתונה" – מוסיף דודי למוד הניסיון, שהבטיחו לו נדוניה והוא קיבל אותה בצורת בן קטן של הכלה שהופיע מאיזה מקום... בתום ירח הדבש... אבל אפילו הרעה בכלות, הקליפע שבהן – טוען הוא ואשתו מאשרת – לא עושה ככה מיד. לפחות ירח דבש הגיע לנו..."
*
אגב, אתם יודעים בכלל למה אחרו כל כך להקים תחנת טלוויזיה בארץ? ובכן, טלוויזיה, כידוע אינה המצאה חדשה, והארץ כבר רעשה וגעשה לפני שנים, אם להקים ואם לא להקים. לפני כל גל בחירות היו נעורים המומחים ליחסי ציבור והקומוניקציה ההמונית של המפלגה הגדולה וצועקים: "הבו טלוויזיה! בלעדיה לא נוכל!" אבל אז, מי שישבו ליד ההגה, סברו, ובצדק, שלא כדאי. אני זוכרת שאנשים אחדים, נבונים מאוד, שידעו להסתכל בראי ולראות את עצמם, אמרו: "השתגעתם, כשיראו איך אנחנו נראים באמת (לפני האמת המפלגתית) כשכל אחד יראה את הפרצוף האמיתי שלנו בביתו, מי יבחר בנו?..."
מאז הביאו מאפרים. הם אמנם אינם יודעים את מלאכתם אבל את הפרצוף יודעים לשנות, ועוד איך. נוסף לכך, האיפור הוורוד שהעניקה מלחמת ששת הימים לפרצופו של המנהיג, כל מנהיג, והמשקפים הוורודים שלבש כל לב יהודי בציון, מי יוכל להם. אפילו לא "מכונת האמת" שהיא בעצם הטלוויזיה הקטנה הזו. אנחנו מאמינים באופן חולני. אנחנו משתגעים אחרי המנהיגים שלנו, וכל מי שייחבר ויקבל משרה רמה, נסגוד לו. נשתחווה לפניו. ומכאן האכזבה. יותר מדי מהר זרקה הנבחרת של "אמת" את ראשה, את האלף שלה. ולשבת שבעה נוכל רק בעוד ארבע שנים...
*
אבל יש גם מילת ניחומים לאלה שקנו את "השופרות." אפשר לראות גם תכניות מארצות אחרות. וכי חסרות תחנות ערביות... יבוא הגוי של שבת וירקד לפנינו. למה לעייף יהודים. וכך, בשבת קודש, נוכל לחזות מחזות ערומים מלבנון; בריקוד בטן עגלגלה מירדן, וקהיר גם היא נותנת הצגות יפות, איך רוצחים יהודים, למשל. ונוכל להזין את אוזנינו ועינינו באום-קל-טום "האלוהית" של הערביים היושבים בינינו... ואלה מבין בעלי המכשירים היקרים שחסכו מפתם כדי לרכוש את מכשיר היידע, הבידור, האינפורמציה, שהוא גם קולנו, וגם תיאטרון וגם חלון לעולם הגדול, ומשכנו כבר את נפשם ואין להם מכונית ולא כסף כדי לנסוע במונית לבקר ידיד. והם עייפים משבוע מייגע, והאישה קצת עצבנית מן הילדים הקטנים ומן הבן הנמצא בתעלה ולא כותב או כן כותב, ומוטב קצת לשתוק מאשר לדבר. וכי מה עוד יש לדבר עם אחת שנשואים לה כבר עשרים שנה... מה אתם חושבים יעשה? יסובב את הכפתור ויהיה לו כיף. ערבי. טוב מאוד לשמירת שבת קודש, טוב מאוד ליחסי משפחה, טוב מאוד מטעמים לאומיים, טוב מאוד להרגיע את הלב ביחס לבן היושב בתעלה. טוב מאוד לתשלום מסים מוגברים. טוב מאוד לעידוד החיסכון. אפשר בלב שקט לתת אמון גם להבטחות המוניטאריות של הממשלה, שלא יהיה פיחות, למשל. כך אמרו. כך הבטיחו. ויקיימו – כמו שקיימו את הבטחתם ביחס לשידורים בלילות שבת...
*
ולדתיים הנחמדים, החרדים כל כך ששידורי הטלוויזיה בערבי שבת יהרסו את הקן המשפחתי, ארשה לעצמי להציג לפניהם את רבקה, עובדת סוציאלית מוואדי סליב.
"פעם" – מספרת רבקה – "הלכתי לבקר מספר משפחות שבטיפול הלשכה, והנתמכות על ידנו. קשי יום, וקשי טיפול, וביניהם כאלה שלא פעם סבלו חרפת רעב. בתים עלובים, שלושה ארבע ילדים במיטה אחת, חולי, הזנחה. מה אספר. בימים ההם היה המצב בוואדי סליב בכי רע.
"אני נכנסת ואיני מאמינה לעיני. בתוך העוני הזה, מה רואות עיני? מכשיר טלוויזיה. אני מודה ומתוודה שרתחתי. אין לחם, האב שיכור לא פעם ואינו מביא פרוטה הביתה, האם נזקקת לטיפול רפואי בשל מאמץ על אנושי, אני מביאה לבתים האלה גם בגדים, תומכים בהם כל חודש, ומה עושה בעלת הבית? קונה לעצמה בכספי התמיכה מכשיר טלוויזיה יקר...
אבל במתק שפתיים שאלתי: יולנדה, יקירה, יפה המכשיר שלך, כמה שילמת? – כאילו מתעניינת.
"הרבה כסף," אומרת יולנדה ומסמיקה. אינה טמבל.
"בטח איזה שש מאות לירות."
"תשע מאות," אומרת היא ומשפילה עיניה.
"חזרתי אל הלשכה, הוצאתי את רשימת הנתמכים, שלחתי לבקר בבתים שלהם. החלטנו – אני זוכרת – שכל מי שמוציא את כספי התמיכה לתשלום בעבור הטלוויזיה, אינו זכאי לתמיכה ומחקנו אותו מן הרשימה.
"לא עברו ימים רבים ונשי ואדי סליב הופיעו בסך. ישבו ואמרו: "למה?" נאמתי את נאום הטלוויזיה שרתח בלבי. גם לי אין – אמרתי. בושה לבקש עזרה כדי לקנות לוקסוס כזה."
"לוקסוס?" אמרה הדוברת שלהן, וכולן מחזיקות אחריה. "זה החיים שלנו. האם את יודעת, עובדת סוציאלית נכבדה, הגברת רבקה, מה זה בשביל משפחה ענייה טלוויזיה? האם את יודעת שמאז יש לנו את הקופסה הזאת יש לנו גם ילדים וגם בעל בבית. את יודעת שמאז יש טלוויזיה יש גם ערב שבת. לא אוכלים על רגל אחת ובורחים. אוכלים ויושבים ושרים. ובאים שכנים ומפצחים גרעינים ואוכלים עוגה שאפו. הבעל כבר לא משתכר ברחוב. משתכר בבית. וזה הבדל גדול. לאט לאט שוכח. כי מתבייש. חבל שצריך להביט ביום שישי על תכניות ערביות של האויב, ימח שמו. אבל פעם בטח יעשו תכניות גם בישראל, ויהיה לנו עונג שבת. נוכל לעשות שמחה בבית בלי כאב של בושה. בלי שיצחקו לנו. גברת רבקה, את לוקחת את המענק, את לוקחת לנו את קצת חיי המשפחה, את שמחת השבת את לוקחת...
"מה עשיתם?" – אני שואלת.
"החזרנו את התמיכה."