4.11.77
בין כה וכה מלאו לי עשרים וחמש שנים של כתיבה, וקרוב לעשרים שנות עבודה עיתונאית ב"מעריב". וכאז כן עתה, מאותה שורה ראשונה שנכתבה כדי לראות אור ועד עצם הערב הזה, אני נאבקת על כל מילה, כל שורה, כל מאמר, כל סיפור.
תיקים-תיקים סדורים המאמרים, הרשימות, הפיליטונים, הסיפורים. שנה שנה ותיקה. חיים תמימים מקופלים בתיקים הללו, היסטוריה של האדם היהודי והלא-יהודי בארץ ישראל. מלחמה, מלחמת התשה, ימי צנע, עליה על קרקע, יחסים בינו לבינה, ילדים והורים והורי הורים. בית החרושת, הקיבוץ, ההתיישבות החדשה. הישוב הישן. ימי חג ומועד וחול. שביתות ובגידה ומעשי גבורה, שפל ויופי אנושי. ביזבוז וכיעור מזה והקרבה ומסירות מזה. מלחמות עם מוסדות, קריאת-תיגר על סדרים ואי-סדרים, כיבודים ואי-כיבודים. המטוס והאוטובוס, הסנדלר ביפו וראש הממשלה. שרים ורוזנים – והטבח במבטח. מה לא מצוי בתיקים אלה במשך עשרים וחמש שנות כתיבה? ההיסטוריה של האדם בארץ, ההיסטוריה הקטנה, האינטימית, היומיום והחג – מקופלים בין הדפים הללו.
באופן טבעי זכו הכתבות גם לתגובה, אם בשיחה, אם בטלפון, אם במכתב. תיק מכתבי הקוראים, שהתחלתי לאספם רק בשנים האחרונות, אינו מבייש את תיקי הכתיבה. והם פיצוי מתוק ללב, הם פרחים שאינם נובלים לעולם. שלוחשים: את רואה. לא בכדי הלכו להם הרבה ערבים ולילות ליד מכונת הכתיבה. לא בכדי גדלו ילדיך באיום מתמיד של: שקט! – אמא כותבת...
אולם עד היום הזה לא זכתה אף כתבה לתגובה ולהד כפי שזכתה להם "אישה לבדה בחג", שפורסמה לפני זמן קצר ב"ימים ולילות". גם אחרי המהפך הכלכלי, שהוציא אותנו משארית שיווי המשקל, עדיין ממשיכים לזרום אלינו מכתבים המוכיחים באיזו מידה חמורה בעיית האנשים החיים בגפם על כורחם; וששוב אין זו תופעה בודדת ושולית. לא זב"שם – זב"שנו הוא!
שוב בולטת העובדה, מבין השורות המגיעות אלינו, שהאדם החי בגפו, כמעט שום דבר אינו פוגע בו כמו מצבו.
לצערי, נבצר ממני לענות לכל אלה שכתבו אלינו. נבצר מעמנו גם להביא כאן אפילו חלק קטן מן המכתבים שהגיעו. נסתפק אפוא בקטעים מפה ומשם. ובשל רגישות הנושא, נביאם בלי לנקוב בשמות הכותבים.
הרווקה הקשישה כמחנכת
"אם אומר שכתבתך ביטאה את הרגשתן וכאבן של אלפי נשים בארץ, לא יהיה די בזה. אני חשבתי, שיש בי מום. פתרתי את בעייתי בהגפת תריסים ובתפילה לשינה שלא קמים ממנה. משהו קרה לי לאחר הקריאה. ובכן, איני יחידה. ובכן, זוהי בעיה חברתית רחבה. תוצאה של מצב. מותר לבקש מוצא. חובה לבקשו. אני מורה, ובבית הספר שלי בלבד ישנן שמונה מורות בגילאים שבין שלושים לארבעים. נאות, נחמדות, עצובות וגם ממורמרות. לעתים קרובות מאוד אני תוהה, מה יהיו פני הדור הבא, שמחנכים אותו בחורות זקנות וממורמרות, שלא הגיעו להיות נשים ואימהות..."
ר.ק., חדרה
מה היְלל?!
נפתח בנזיפה: "רשימתך הקניטה אותי ואפילו פגעה בי וללא ספק ברבות כמוני. מה היְלל על הבדידות? בדידות וניכור קיימים בחיים המודרניים, לא רק בבודדים אלא גם במשפחות. בדידות היא גם תחושה אובייקטיבית ורחמים עצמיים. כתבות כשלך אינן תורמות כל תרומה חיובית. הן רק מגבירות את התיסכול. מדוע לייבב? אדם חייב להיאבק, ואם אין סיכוי, מוטב לא לבכות אלא לקבל את הדברים כמות שהם. ולמצוא עניין בכל הסובב את האדם. יש לקבל את החיים בראש זקוף ולא בנכות ובמסכנות."
י.א, תל אביב
הקיבוץ אינו פתרון
"היתה לי הרגשה כאילו אני שומעת את עצמי בשעת הקריאה. אמת – חגים זה הזמן הקשה ביותר, ואם אי פעם שמחנו לכל חג, לכל ישיבה של כל המשפחה, הרי היום הזה נהפך למיטרד, אם לא יותר מזה. אמנם אני חיה בחברה קיבוצית, שהכל ממוסד ומסודר ומאורגן להפליא, אך גם אם אני יושבת בחברת שש מאות חברים, מול חמשת ילדי, אני מרגישה את הלבד הנוראי ואת החסר היקר. אם אף פעם לא ביטאתי זאת אלא רק חשבתי על כך, הרגשתי עצמי חריגה. והנה לפתע מתברר, שזאת הרגשה לא רק שלי. והנורא מכל הוא לחשוב, שממילא לא ייראה שינוי, וכי כך צריך לחיות. כי אין מי שיבוא במקום אלה הנהדרים שאבדו לנו."
א.צ., עמק הירדן
אלמנות לאומיות – ואלמנות פרטיות
"אנחנו חייבות הרבה לאלה שנפלו למעננו והותירו אחריהם אלמנות ויתומים. אין לי מצפון לא-נקי, אבל ביחס לאלמנות מלחמה נדמה לי, שמצבה של אלמנת מלחמה, אלמנה לאומית, כפי שכתבת בכתבך, שמצבן שפר בהרבה ממצבן של אלמנות פרטיות. להודות על האמת – אני מקנאה בהן, באלמנות המלחמה. כי הן לפחות יודעות מדוע הן בודדות. גבורתו, הילתו של הבעל שנפל על הגנת הארץ, מגינה על אלמנת המלחמה, חוברת לה חברה. מכבדים אותן בחברה. מזמינים לאירועים. דואגים. הייתי אומרת, שאין בזה מן הצדק להקדיש בכתבה כל כך הרבה מקום לאלמנות מלחמה, שנותר להן מפרנס בכל מצב. משרד הביטחון דואג להן. לאלמנות פרטיות אין פנאי לחשוב על רומנטיקה ולהתעסק בליקוט פירורים משולחן הנשואים. אלמנות כמונו, נשים שבעליהן מתו סתם מהתקף לב, בתאונת דרכים, ממחלה ממארת – יש להן בעיות של קיום. של מלחמת קיום. אנחנו מאושרות כשאנחנו מצליחות לערוך לילדינו שולחן של חג, עם מפה, צלחות, ומשהו על הצלחות..."
ג.ר., לוד
אחרי פרשה סוערת
"אני גבר נשוי, אחרי פרשה סוערת ומרתקת שהיתה לי ואשר נמשכה שלוש שנים תמימות. שנה אחת בגוף ונפש, שנה בנפש ושנה בנשמה. רחמי לא נתעוררו בעקב קריאת הכתבה, למרות שחשתי אותה כשהיא בוכיה בכל ימות החגים. זכרתי עד כמה שמחה היתה עמדי בחגים לפני שנתיים, כאשר ידעתי להעניק לה מחצית מכל שמחה שהיתה בי – תמורת מחצית של עצב שקינן בה. הפרשה נסתבכה, והיו קשורות בה נפשות רבות אחרות. כיום, כאשר אני מתבונן מזווית שונה, נדמה לי, שהיה זה חלום. אין בי צער ולא חרטה, אף כי הותרתי אותה בוכיה בחגים אלה – שעברו עלי לטובה..."
י.ג., אילת
אשת-איש רותחת
"בכעס קראתי את כתבתך. מי שמך שופטת על הגבר הישראל?! לקבוע שהוא פחדן, מוג לב, פוחד מאשתו פחד-מוות?! מי הרשה לך לנטוע במוחם של הבעלים רעיונות על ביגמיה? אחרי ככלות הכל, התא המשפחתי הוא החברה, הוא העם, הוא המדינה, מספר נשים, שאינן מצליחות למצוא לעצמן בני זוג, אינו צריך להפוך את סדרי החיים. בשלן לא צריך להרוס משפחות. התא המשפחתי אינו מן החזקים, יש מספיק בעיות לאשה ולאם עם הבעל המתפרפר שלה. מי את שאת מרשה לעצמך להפוך את חולשתם המכוערת הזו ללגיטימית?!
ג.ב., ירושלים
בנות – לחזית
"על הבחורות חסים. לא שולחים אותן לחזית. מסוכן. שומרים עליהן. לשם מה? כדי שילך ויגדל הפער שבין מספר הבנים והבנות בישראל-למודת-המלחמות. מה טעם לחיים כשהחבר נופל. את שרויה באבל שנים רבות רבות. אחר כך את מגלה, שיצאת ממעגל הנישאים ונידונת לחיי רווקות, משום שפשוט אין בחורים פנויים. יש יותר פנויים בעולם שכולו טוב, מאשר בעולמנו המזופת. אז למה לחוס על הבנות? למה לא לשלוח אותן לסיכוי שווה וסיכון שווה? שיתאזן! לא בצחוק, במלוא הרצינות אני כותבת ולא בציניות. פשוט, כאחת שהולכת בשולי החיים, שחולפת כצל – משום ש'כאלה באביב ימותו', כמו בשיר של רחל..."
ד.ה., עמק הירדן
המניות יעלו
"מה עשית?! רק זה היה חסר, שהגברים יתנפחו עוד יותר ויתהלכו כמו טווסים. הם כבר בין כה וכה אינם יודעים, שניים וחצי הרווקים הזקנים המתהלכים בינינו, על מה הם הולכים. עכשיו, עם מאמר כשלך ביד, המניות שלהם יעלו עוד יותר בשוק. חבל, חבל מאוד שגילית להם את הקלפים. זה לא חברי..."
ש.ד., תל-אביב
בן עשרים-ושמונה – ובודד
"לא רק הבחורות בודדות בחגים. ומה עם הגברים? אני בן עשרים ושמונה, לא מכוער, לא בור, לא נטול הומור ואיני מוצא לי חברה לחיים. אני בודד בחגים, ליד איזו בחורה משעממת, ומצבי גרוע אף מאלה שנמצאים לבדם או בחברת חברים. אני לא חושב שחסרים גברים. אני בטוח, שחסרות בנות. בנות – ולא רק קולבים לבגדים ודגמי ראש למספרה. הייתי, כמו שאומרים, פורש מרבדי גנים לבת עדינה, לבת שהיא בן-אדם עם תוכן. אבל אלה כנראה סובלות מבדידות כמוני ואין גשר. מה שנחוץ, לדעתי, הוא גשר. מקום מיפגש תרבותי. יותר ניידות, החלפת חברה. משהו שחשבו עליו ותיכננו אותו. שמישהו בחלונות הגבוהים יחשוב לא רק על הכסף אלא גם על טעם חיים. אני מכיר בחורים רבים במצב כשלי. שמן העדה שלהם, מן הכפר שלהם, מן הסביבה שלהם יצאו, ואל סביבה אחרת לא הצליחו להיכנס. כאילו היינו מוקפים חומות..."
ש.ז., קצין צה"ל
כותב הפרופסור
"גם אני סבור, שממדי הבעייה חרגו מזמן מתחום הפרט והיא ממש בעייה לאומית, כדברי אותה אשה צעירה בכתבה. אני מסכים, שאסור להשאיר אותה עוד ל'גורל'. היא חייבת להטריד ולהעסיק גוף ציבורי או ממשלתי בעל תפקידים מוגדרים, עם מקורות כספיים מתאימים ויכולת ביצוע. 'משרד' ממשלתי כזה אינו חשוב פחות ממשרד הקליטה (ואולי אפילו יותר, בימים אלה של עליה מצומצמת). הבעייה חשובה לא פחות מבעיית הירידה (ואני יודע, שחלק לא מבוטל של היורדות עזב את הארץ דווקא בשל הבעייה הזאת). אין לשכוח גם, שבחלקם המכריע ה'יורדים' הפנימיים, אלה שאמנם ממשיכים לגור כאן אבל אינם משתתפים ביצירת דורות ההמשך, הם לאו דווקא אנשי ישראל השניה. חלק גדול של הרווקות נשארות ברווקותן אולי דווקא בשל היותן משכילות ומחוננות. חייבים להסתכל על אי-לידת ילדים לרווקות, וכעל אבדה לעם היהודי וליהודים בישראל, לא פחות מאשר הפלה מלאכותית.
רבנים האוהבים את עם ישראל חייבים לראות בפתרונות לא-קונוונציונאליים מצווה וחובה לאומית ואנושית. סופר לי, כי בבוהמיה לא יכלו יהודים במאות הקודמות להינשא אלא באישור השלטונות, ולכך זכו רק אזרחים 'נחוצים', כבעלי מלאכות מסויימות. האחרים נאלצו להביא לביתם סוכנת, לעתים קרובות 'גוייה' שהיתה לאם לילדיהם. אף על פי כן, משום פיקוח נפש לאומי, נחשבו הצאצאים ליהודים לכל דבר.
הנושא חייב לענין את משרד הבטחון, בשל אלמנות המלחמה, את משרד הרווחה החברתית, כבעייה חברתית, את משרד הקליטה, שמטרתו להרבות יהודים בארץ, את משרד הדתות ומשרד הפנים. אולם גם את הכנסת, שמן הראוי שתחוקק חוק מתאים, אשר בין השאר יוציא את העניין מידיהם של השדכנים. יש להקים מועצה לאומית מתאימה, אשר תכלול סוציולוגים, פסיכולוגים, נציגי המשרדים הממשלתיים הנזכרים, נציגי התפוצה היהודית. התנועה הקיבוצית, אלמנים, אלמנות, גרושים וגרושות וכו'. ומוטב להקדים.
צריך להמשיך לכתוב בעקשנות, בהיצמדות לנושא. ברוח הדברים שכבר נכתבו. לעורר סערה, לטלטל את מי שצריך לטלטל. להפעיל עתונאים אחרים. אני מצדי אשמח לעזור, אלא שאיני יודע כיצד. אני מרגיש צורך לפעול, אולי גם משום שמצפוני אינו נקי, משום שלא נשאתי אחת האלמנות, רווקות, גרושות ושקעתי במצוקה הנפלאה והנוראה, המהנה והמכאיבה של עבודה מדעית".
פרופ' א.ב., מאחת האוניברסיטאות
*
"עשרה מכתבים מבין מאות.
אבל היו גם פניות ממוסדות, ממקומות עבודה גדולים – ועלה לי בהרבה מאמצים להסביר, שעתונאי אינו יכול לטפל בכל נושא שהוא מעלה.
ועל כן, קוראים יקרים, אני מפנה את הכדור אליכם. עוררו את הבעייה במקומות העבודה, בחברה, במרכז הקהילתי. כתבו למשרד הרווחה, הפנו את שימת-לבם לנושא. צאו בתביעה, שייעשה משהו בארץ. בשיתוף פעולה עם הקהילות היהודיות ברחבי העולם. אפשר לערוך מפגשי רווקים בערים, במועצות האזוריות. אחת הקוראות הציעה להטיל את הנושא על אירגוני הנשים, על "רוטרי", על "בני ברית". אולי לייסד אירגון של רווקים. תקום ועדה יוזמת, שתקח את העניינים לידיה ותארגן כנס גדול, כל-ארצי – תבחר מבין שורותיה נציגים. יש כאן נושא חשוב, שיאחד אותם. לא פחות חשוב ולא פחות בוער מאיגודים מקצועיים, עסקנות פוליטית ואגודות צער. נושא, שחייב להטריד את המוסדות, אך לא פחות מכך את ההורים (והוא מטריד אותם), שיעשו ויתנו יד גם הם לאירגון, למחשבה, לחיפוש עצה. עובדה, כל אחד מאתנו מכיר וכל אחד יודע, בכל חברה, בכל מקום עבודה, בכל בית כמעט, מצויות בחורות ונשים "החיות בגפן" ומתמודדות עם הקשה במכות – עם מכת הבדידות ללא מוצא. אל ישלה אתכם החיוך השליו, הקומה הזקופה, השמלה והבושם הדק. גם לא הבדיחה ומצב-הרוח המרומם. בעיניהן שוכן עצב תהומי, ששורשיו עמקו בנשמה.