20.12.68
"ראשית כל, איני אומר להם איפה שאני נמצא. ההורים הם יצורים שתמיד דואגים. ולמה לעשות להם דאגה בלב?" – אומר בצער-גידול-הורים, נהגנו האמיץ, נער בן שמונה-עשרה אולי. פניו ספק פני גבר ספק פני ילד, שפם קטן, עיניים ירוקות עליזות מכוסות בגבינים עבותים ותפרחת נוגעת ללב של פצעי בגרות.
אנו עולים בדרך להיאחזות "נח"ל ארגמן" בתוך משאית ענקית שנוהג בה הנער במתינות, בכובד ראש, בחיוך על שפתים.
"בטח אוהבים את המקום. החבר'ה משתגעים אחריו. זה המקום הכי יפה בעולם – נכון?"
מסביב שממה. באופק גבעות והרים קרחים המזכירים את תצלומי הירח, את סיני. בשיפולי ההרים מצויים פלחים, ופלחיות בשמלות צבעוניות. מגדלים תירס, ועגבניות, וכבר מהלכים בין החלקות "תלמידי משרד החקלאות הישראלי" מבין ערביי הבקעה המרססים במרססים תוצרת ישראל, את הגידולים – וכולם עומדים סביב ופוערים פיות. אבל "כולם" הם קומץ זעיר שניתן לספור אותו באצבעות הידיים.
העבודה הבוערת
אותו יום ירד "מבול" בשפלה. ואילו בקעת הירדן טבעה בשמש. ההיאחזות "השוכנת בשיפולי השומרון המזרחי, והמשקיפה על גאון הירדן והצופה אל הגלעד" מתגלית לפתע, בסיבוב חד בין הרים. "יבורכו" – ממלמלות השפתיים למראה הישוב החדש, הצחור כתינוק, הבודד כל כך בסביבה. אבל הרגשת הבדידות חולפת חיש כשרואה שם משהו. הכל פועל, נע, צומח ממש לנגד העיניים. לא לבדו ישכון המאהל. בדרך פוגשים מומחים ממכון התקנים, הבודקים את טיב הקרקע לצרכי בנין. מכוש וטוריה ביד, בתוך תעלה עמוקה, עומד המהנדס, ולידו מומחה משרד החקלאות, דליים, מבחנות, תיקים ללקיחת דוגמאות. דחפורים מיישרים שטח ומכינים אותו לבנייה. פועלי "דיור לעולה" מקימים מבנים טרומיים. פועלי חברת החשמל מציבים עמודים. סוללים דרכים. קושרים גדרות. ההורים של הנערים והנערות של "חלוץ ההיאחזות" אולי אינם יודעים היכן נמצאים ילדיהם – אבל יש אבא. הורי ילדים אחרים עושים כאן ימים ולילות. העבודה בוערת תחת ידיהם. ואין סחבת. ואין מחר. הכל נעשה היום.
"יהיו לנו מאה דונם עגבניות וחצילים – בשלב ראשון לגן ירק. ויהיו לנו 1500 דונם חיטה, לקראת הקיץ נגדל מלונים ליצוא. אולי גם איזה 500 דונם כותנה. אבל זה בעיה של מים" – אומר לנו המדריך, סגן רם משדה נחמיה. בן עשרים ושלוש הוא וכבן משק "עושה את זה" במקום שנת שירות בעיר. בשבילו זה כיף. כל אחד עושה בשנת שירות מה שהוא הכי אוהב – בשילוב עם מה שהכי דרוש. והוא אוהב את הצבא בשילוב חקלאות...
"יש לנו כבר שני טרקטורים. אחד כבר פה ואחר צריך להגיע בעוד שעה. בונים כבר את המוסך וגם את המסגריה. הכל צומח כמו במטה קסמים. לא יהיה לנו כנראה לול ודברים כאלה. ולא תהיה לנו רפת אבל יש לנו כבר שלוש פרות."
"איפה הן?"
"הסיפור הוא ככה. כפר ויתקין, שאימץ אותנו בגלל המדריך החקלאי שהוא בן כפר ויתקין, אמר שהוא נותן לנו פרה. משכו אנשי הסוכנות גבות עיניהם וצחקו. 'הם רק מדברים'. מכאן לכאן אמרו: 'אם כפר ויתקין יתן לכם פרה, תגידו להם, שבשביל כל פרה שהם יתנו אנחנו ניתן שתים'. וככה יש לנו כבר שלוש פרות. כמו בכיס."
עוד "אבא"
ואם כבר מדברים על אימוץ אז יש לנו עוד אבא. וכדאי שתכתבו על זה: סגן דני, בן קיבוץ מזרע: "את רואה שם בחוץ מכשירים שטח – זהו מגרש כדורעף. תרמו אותו אנשי בית שאן. נוגע ללב. הלא ידוע שבבית שאן לא מלקקים דבש. ובכן – ראש המועצה הודיע לנו שהוא, כלומר, שבית שאן היא האמא שלנו. ודבר ראשון צריך שיהיו מים חמים בשביל להתרחץ. שבועיים אחרי שקצת רעדנו, הביאו שלושה דודים ובמבצע בזק הקימו אותם – והיום, לאחר לילה באוהל, בין שמירה לשמירה (לא קר פה. לא במיוחד. רק כשיורד גשם אז אנחנו ישנים בתוך מים). אז לאחר לילה כזה, איזה ברכות אנחנו שולחים על ראשיהם, כשנכנסים למקלחת חמה ומגרשים את הצינה והרטיבות מתוך העצמות. צריך שאדם יישן פעם באוהל סיירים או באוהל הודי, והמים יכנסו לו למיטה ביחד עם הבוץ, בשביל להבין מה זה מקלחת חמה. אבל התחלתי עם מגרש לכדורעף ויצאתי עם מיטה ומקלחת. אז הם גם נותנים את הגדר ואת הכדורים ואת הרשת. כל הכבוד למועצה המקומית בית שאן."
"והם גם באים לבקר אצלכם?"
"ועוד איך. ולא רק הם. אנשי הטלוויזיה מכל העולם מאוהבים בנו. כל יום מגיעים צלמים עם מלווים ממשרד החוץ ומן הצבא ומתחילים בהצגה. עושים להם פנטזיה. מקימים אוהל, נשכבים בעמדת תצפית, הולכים לאכול... לפעמים מגיעים גם איזה הורים. מקבלים אותם יפה. בטח. אבל בלילה לא טוב שיסתובבו פה הורים. קשה לקחת אחריות..."
"יפה אצלכם" – אני אומרת, ועינינו לוטפות את ההרים אשר מסביב, המסתכלים פנימה לתוך האוהל ההודי.
"זה כלום. צריכים להביט עלינו מנקודת התצפית. רוצים לראות?"
שוקולד, חלב וסיגריות
וכך כאשר אנו מטפסים אל נקודת התצפית – מספרים המפקדים שהמקום הזה יהיה "משהו לא נורמלי". "מה שאנו רואים עכשיו – האוהלים והמבנים הטרומיים – זה הכל זמני-זמני. הם נמצאים פה רק שלושה שבועות. אבל בעוד שבוע יעברו למאהל הזמני-הקבוע. כלומר – לאוהלים, אבל שריצפתם יצוקה והאוהלים סמוכים זה לזה כמו חדרים גדולים. יהיה לוקסוס. ותוך חצי שנה לכל המאוחר תוך שלושת רבעי שנה יעברו למגורי קבע. בבתים בנויים ממש – לוקסוס לא נורמלי. ובונים כבר מרפאה, מפקדה, בית כנסת, חדר אוכל, מועדון. יהיו להם חמשת אלפים דונמים אדמה מעובדת. וצריך לזכור שזו אדמת בור. מין לס כזה. עוד בעצם לא יודעים בדיוק איזה סוג קרקע הוא זה. אבל מי שצריך לדעת כנראה כבר יודע. ואדמה זו אף פעם לא עובדה. עמדה שממה. רק חלקים קטנים. בשיפולי ההרים, היו מעובדים. ובכל זאת הערבים כועסים ונמצא מי שטוען לבעלות על הקרקע והוגש גם בג"ץ על ידי הממשל הצבאי. מעניין הממשל הצבאי שלנו מגן על הערבים מן השטחים לפני שהוא דואג לנו...""
את תהיה כזה. סדר הוא סדר. בטח ישתוו."
"כן ישתוו לא ישתוו. – אנחנו לא נזוז מפה."
מגיעים אל עמדת התצפית. "אסור לצלם."
"לא נצלם!"
מה רואים?
בתוך העמדה אני רואה חפיסת שוקולד חלב, קופסת גפרורים וסיגריות. קופסת הסיגריות סגורה עדיין. השוקולד לא.
האקונומית הגיעה
במחנה צועדים לחדר האוכל. פועלי חברת החשמל יורדים מן העמודים, אנשי "דיור לעולה" מפסיקים ליישר קירות, מן החפירות והמקלטים מקפצים החוצה חיילים-נערים, מכל עבר נוהרים פרצופים גלויים, טובים, עקשים, חולמים, צוחקים – של פאר עמנו. חיילי ההיאחזות, חברי שלושה גרעינים "אל מול אדום", "האלה" ו"אגינה", עולי-ימים כולם, ופניהם חלקות חלקות. אפילו הזקנים, שהם מנסים לטפח, אינם מצליחים לכסות על רכותם – על השוקולדה הקודמת לסיגריה. אבל לא חיילי שוקולדה הם... הפועלים – לא פועלים סתם. מכל קצוות תבל תמצא כאן אנשים. מכל הגלויות. ואילו הנח"לאים כולם כרובם ילדי הארץ, דור ראשון, דור שני, דור שלישי...
"סוף סוף יהיה מה לאכול" – מפטירים כולם בהנאה. האקונומית הגיעה.
והאקונומית – נערה חיפנית עגלגלה, רובה על שכם, תיק, ועוד תיק ותפוח עץ ביד – עדיין מתנשמת. זה לא קל להגיע בטרמפים מחיפה לנח"ל ארגמן... לכן גם אחרה – היא מצטדקת.
"מה אומרים ההורים על מקום השירות שבחרה לעצמה?"
יש לה רק אמא.
"מה אומרת אמא?"
"מה היא יכולה להגיד. היא מבינה. אמא מרכזת את אקי"ם בחיפה ויש לרחל עוד אחות קטנה. והשתיים גאות מאוד עליה. על הרובה שהביאה איתה לשבת. לא כל יום רואים בחורה שיוצאת ל"רגילה" עם רובה. זה משהו מיוחד...
אבל, גם בלעדי האקונומית היה האוכל נהדר. מרק ירקות, קציצות בשר טעימות עם סלט ושעועית ותפוחי אדמה, ותפוח עץ לקינוח סעודה. ולאלה שנשארו עוד קצת רעבים, לחם וריבה וממרח שוקולד. "יש לכם פה זוגות?"
"לעת עתה עוד לא. יש פה רק חמש בנות. אחת אחת. אבל עוד מעט יבואו עוד. אז בבקשה לבוא ולבקר. יהיה לו פרצוף אחר – למקום. בינתיים יש רק נשוי אחד. גם הוא בן משק. מעינת, הזהרי ממנו. הוא עוד מסמיק. ויש לנו עוד אחד שיש לו בעיות חתונה. נראה מתי נוכל לתת לו לרדת לעיר ולהתחתן. לעת עתה מבלבל את הראש. היה אפשר לחשוב שאיש עוד לא התחתן לפניו."
כל אחד מקדש
כשנסענו משם, התחיל לרדת הערב. בוודאי, כשהשמש זורחת במלוא אונה קל להיות אופטימי, קל לא להתגעגע הביתה. קל לא לפחוד. אך כשיורד הלילה, ועששיות הלוקס נדלקות, והשממה סוגרת עליהם סביב ורק הכוכבים אשר בשמים מאירים – מה נעשה בלבם של הנערים אשר בחרו בדרך חיים עיקשת. אשר בחרו להיות חלוץ על חלוצים בארץ לא ישובה, בחבל עויין, בגיזרה של קו האש ממש לשתול ולזרוע ולהפריח פרחים בשממה, מלונים לייצוא וכותנה מלבינה. נוער חלוצי לוחם, נועלי הנעליים האדומות של צנחנים.
איזה ילדים גידלה ארץ זו. איזה נוער. כמותם טרם ידע העם היהודי. אומץ לב ותום וטוהר ואיזו אהבת מולדת ללא מילים. אילמת.
למחרת היום נודע שטרקטור עלה על מוקש אי-שם בבקעת הירדן. אולי היה זה אחד משני הטרקטורים של היאחזות הנח"ל בארגמן. היאחזות לזכרם של שני הגיבורים אריה רגב וגד מנלה שנפלו רק שלא יהיה זה אחד מהם. ואז חשבתי שבעצם עלי להתפלל עליהם. על הנערים שלנו אשר שם.
ונזכרתי באפיזודה קטנה שסיפרה לי ידידה. יום אחד לקחה תייר קנדי, רב קהילה, לטייל בגדה. כשהגיעו לבית לחם אמר לה האיש: "ראי, הסתובבתי בישראל ובקושי מצאתי בה בית כנסת. אחד בכפר, שנים בעיר. ואילו כאן, על כל צעד ושעל בתי כנסייה, מסגדים. אנחנו צריכים ללמוד מן הערביים."
השיבה לו ידידתי: "באמת? אין לנו בתי כנסת? ראה, בן אדם, ראה את החיילים שלנו. כל חייל שלנו – כל נער – הוא בית כנסת. בית מקדש."
והרב עמד ודמעות בעיניו. התכופף ונשק את ידה.