25.11.66
אשדוד חגגה את יום הולדתה העשירי באחד מאותם ימי חמסין נוראים, בהם שר הקיץ את שירת הברבור שלו. סרבן הוא הקיץ וממאן לפרוש אף בסתיו שלו. כזהו אקלימה של ארץ זו שלנו. מכאן, אולי, עקשנות נוראה זו של אנשיה. מכאן, אולי, נובע להט העשייה על סף החידלון...

חום מכה בראש, אף דרך גג המונית. עברנו את רחובות העיר כולם ואף בשיכונים ביקרנו. נסענו לנמל  צעקנו ביחד עם הנהג: "לתל אביב, לתל אביב. חמישה-עשר גרוש יותר מאוטובוס!" והמונית ריקה.

"דבר כזה עוד בחיי לא היה לי. כמו שאת רואה אותי, אז אני כבר נהג טקסי 37 שנים, והיה כבר לא טוב בארץ, והיו משברים, ומלחמות וצנע ומצור ודבר כזה, כמו המיתון הזה, עוד לא היה לי. חמש-עשרה גרוש יותר – מה זה חמש-עשרה גרוש. לתל אביב. לתל אביב" – צעק סתם לרחובות היפהפיים של אשדוד.

"עיר יפה בנו. מה?! עיר יפהפיה. תראי איזה "עבודת גמר" עשו לה. בתים נהדרים, כבישים רחבים המגיעים עד למדרכה. נמל-בובה. עבודת גמר אלף אלף. ו"גמרו" אותה אלף אלף. אנשים בורחים מפה כמו עכברים מאוניה טובעת. בחיי שזה מוציא לי את הנשמה. שרפתי כל מה שהיה לי בתל אביב, דירה, טקסי עם תחנה, הכל. עיר העתיד. והיה לה עתיד. אז באו ועשו מיתון!"

*

ואז כשהיינו בחצי הדרך לתל אביב, קרה הנס. נשים התחילו לרוץ מן השדה, ונופפו למונית שתעצור.

אם יש דבר יפה לעין וללב, הוא לראות נשים מזרחיות עובדות בשדה.

אפילו עיוור צבעים נהפך בלבו לצייר. הנה משטח גדול בגוני-גונים של ירוק: ירוק עמוק ועמום של בקבוקים; ירוק רעלי; ירוק צהבהב – ובתוך כל "הירקון" הזה כתמים עליזים בצהוב וסגול, אדום וכחול, זהב וארגמן. פרפרים גדולים וצבעוניים. רק חליל רועים מסתלסל חסר לפאסטורלה.

אלה הם חיים! מי יתנני פועלת חקלאית בשדות ישראל!

הכתמים העליזים קיפצו, דילגו בשדה, עלו מתוך ים הירק והתקרבו אלינו.

"חמודות הבנות הללו," אמרתי לנהג הקשיש והוא הביט בי בעיניים אפורות, מתחת לבלוריתו האפורה, באפרוריות כזו...

*

ואז הן הגיעו. מתחת למטפחות הססגוניות הביטו פרצופים חרושי קמטים של סבתות נטולות שניים ועייפות עד דמע.

"פועלות חקלאיות" מיבנה, שבאו לעבוד בשדות בני-דרור. יד המיתון הוציאה אותן אל השדה – לעבוד בדילול סלק של משקים חקלאיים וקיבוצים – לעזור ל"בעלי הבית" הצעירים, שלא יגידו שהמשק השיתופי בולע הכל. נותנים עבודה! לשכת העבודה אף מוצאת פתרון לקשישים מובטלים. יופי? לא כן?!

"לא יופי. בטח לא יופי!" אומרת אחת הסבתות. "זה קשה בשבילי לעבוד בסלק. אף פעם בחיים שלי לא שמתי ידיים שלי בעבודה, כשהייתי צעירה. אבל עכשיו, זקנים, ואין בעל, אין עבודה לבן, מה לעשות. ברוך השם נתנו עבודה בלשכה."

והשלוש האחרות נדות בראשן, ומשום מה צוחקות, כמו ילדות צוחקות הן. מבקשות הן לעצור "לא ליד התחנה. שמה, ליד העץ" מסורבלות – לא רגילות במונית, נפלטות אל הכביש הלוהט, ומשם אל צריפי מעברה-לשעבר, החוסים עלובים ליד בניני שיכון מודרניים. בניינים העומדים בשלבי סיום, ובניינים שנבנו כבר מזמן והם עומדים שוממים, מביטים לכביש בחלונות עיוורים – שאין עליהם וילונות.

*

"חמודות הבנות הללו?" מחקה את קולי הנהג משנותרנו לבדנו "מסכנות. בגיל כזה לשלוח לשדה!" ולאחר שהוסיף קללה עסיסית, ירק יריקה יבשה של כעס.

"מה לעשות, והן הלא זקוקות למחיה, להרוויח משהו, זה דווקא יפה שמצאו להן עבודה."

"זה יפה? זה מכוער. לזקנות צריך למצוא עבודה אחרת."

"אין?! צריך לחלק את זה אחרת. מלמעלה. מה אני אגיד לך – מטומטמים. כולם מטומטמים. בונים עיר חדשה, עם דירות, ובתי קפה וקולנוע ובתי ספר – מבטיחים הרים וגבעות ואחר כך סטופ. תחיו מן האוויר."

"עיר זה לא לול ולא רפת שפעם אומרים להגדיל, זה טוב בשביל המדינה; ואחר כך אומרים לחסל, לשחוט! זה אסון למדינה. כל כך הרבה תרנגולות וביצים מסובסדות."

"עושים מיתון ומפטרים את הבנים ושולחים את האמהות והסבתות לעבוד בשדה כמו חמורים. גבר בן ארבעים כבר קשה לו למצוא עבודה. בן שישים – אומרים לו: די עבדת בחייך. אפילו בול כבר אינך יכול להדביק – המסכן – ושולחים אותו לפנסיה. מאנושיות. איך אתם אומרים – הומניות. אבל אז, אם הוא צריך לחיות מ'פירנוס' הביטוח הלאומי – כולם מבינים שלא יוכל להתקיים אפילו שבוע. אז מה עושים? שולחים אותו לשמור בבנין. לשבת לילות שלמים בבניין שומם, בגשם ובקור – ולגרש גנבים! זה הומני."

"זקן יכול להביא נזק למדינה אם יעבוד בבולי דואר. אבל הוא לא יביא נזק למדינה אם הוא ינהל אותה..."

"וככה את רואה זקנה שצריכה לספר אגדות לנכדים, רצה בכביש, עם סל של פלסטיק שהיה צריך להיות מלא בפירות – או סריגה, והוא ממולא... בטרמוס מפלסטיק. ומי ששלח אותה, יש לו לב מפלסטיק – גברת."