22.11.63
הייתי רוצה לומר לך, ז'קלין היקרה, הרבה דברי ניחומים, בשמי, ובטוחני, בשם כל נשי ישראל המתאבלות ביחד עמך – אף כי יש לשער שדברים אלה לא יגיעו אליך. ואם יגיעו – היהיה בהם כדי להביא לך הקלה כלשהי? היש בכוחם של ניחומים להחזיר לפניך לוא גם צל צלו של חיוכך המאיר, שכה אהבנו.
ואולי. אולי בחשכת השכול, באותה ריקנות איומה הבאה לשכון בלבה של הנותרת אחריו, יאיר זיק. יגיע הד רחשי לב נשים קטנות מארץ רחוקה, שיאמר לך: אינך בודדה. את אהובה ונערצת ומתך – מתנו.
האבדון אינו יודע חברה. החידלון לוקח את קרבנו ומשאיר את אלה שנותרו אחריו, בודדים מאוד, קטנים ותלושים מכולם. אבל אישך הנפלא היה גם האיש שלנו. של כולנו. הוא היה בחירנו והוא היה נשיאנו – ולא חשוב באיזו ארץ חיינו, ולאיזה לאום אנו שייכים. כולנו שכלנו אותו. וכולנו בודדות מאוד באבלנו.
*
טוב היה לקום בבוקר ולראות את תצלומו בעיתון ותצלומך. שני אנשים צעירים, שילדים קטנים להם, אוחזים בהגה ספינת עולמנו זה, שאיבדה לא אחת את הדרך והיתה מתעתעת במחול של טירוף. טוב היה לדעת שאנשים עם חיוך, ששמחת-חיים פועמת בלבם, שאכפת להם מאוד העתיד – כי הם חלק ממנו, כי יש להם מה להפסיד ולמה לצפות ועל מה להלחם – אוחזים באותו הגה.
היתה לנו הרגשת בטחון שכל עוד הטעם הטוב, הטקט ואהבת חיים שאת ואישך סימלתם אותו לעולם כולו, מהלכים בתוכנו – יהיה טוב.
על כן שמחנו בכל שמחה שלך. על כן ניסו לחקות אותך כל נשי העולם, בלבוש, בדיבור, בתסרוקת. יאמרו, דברים של מה בכך. אך האין ברצון הפועם בלבות בני אדם להדמות לזולת, ביטוי לאהבה והערצה. האין בו אות להזדהות, לאכפתיות?...
אכפת לנו. אכפת לנו נורא שאישך איננו. אכפת לנו נורא על שהגורל התאכזר לך, אחותנו היפה והאצילה. היינו רוצות לזעוק. היינו רוצות לנקום. היינו רוצות להכריז מלחמה על מר הגורל שהמר מאוד עמך ועמנו.
היינו רוצות לקונן בקול כנהוג במזרח, אך את מצווה עלינו אלם. ניבטות אלינו פניך החיוורות, ראשך הגא ומבטך התועה. ולא נדע את נפשנו.
ונבוא לפניך, ז'קלין, צעירות וזקנות נבוא. ונרכין ראש בפני ההוד שבך, בפני זו הענווה שבגאון, בפני זו הגדולה האמיתית, של הגדולים בזכות עצמם, בפני רעיית נשיא נערץ, שאינה אלא נערה.
ז'קלין. השכול אינו יודע חברה. אך הרשי לנו להזכיר לך שאינך בודדה, שאהבנוך מאוד, ז'קלין. שגאות אנו בך – גברת ראשונה של העולם. לעולם.