6.3.70
אי שם בשכונת מונטיפיורי, בבית שבעל הבית כבר כילה את עיניו בציפייה שהדיירים יימאס להם ויעזבו את הדירות העלובות הללו ויוכל להרוס את המבנה ולבנות בית חדש, ולראות גם הוא קצת נחת מרכושו – מתגוררת המשפחה. הוא והיא וארבעת ילדיהם, בחדר אחד ונוחיות משותפת. יש גם מטבח נפרד, עשוי מחלקי ליפט ישן מימי העלייה הגרמנית, והכתובת עדיין מתנוססת על הקרשים, "האנס כך וכך, תל אביב פלשתינה".
בחדר ארון בגדים-קומבינציה, שהוא גם מזנון וגם ספריה וגם בר וגם ויטרינה. ספה סלונית – שהיא מיטה לשנים פלוס איזה תינוק, וכורסות שהן מיטות בלילה. וכמובן שולחן, ושרפרפים ומנורה עומדת. איך נראה החדר הזה בלילה, כאשר כל החפצים הללו פושטים את צורתם היומית ומתפשטים לשנת לילה, קשה לתאר. בייחוד קשה להחליט מה עושים עם כל המכשירים החדשים חדישים הממלאים את הבית: מכשיר טלוויזיה ענקי, רשם קול, מילה אחרונה של המצאות "סוני", גרמופון סטריאופוני עם שני מגבירי קול ענקיים, מכשירי רדיו שהם גם שעונים ומרתיחי קפה וכו' – עונה אוטומטי לטלפון, טוסטר, גרילר, ברוילר, סוחט מיץ, מערבל משקאות, טורף ירקות, רוחץ כלים ומכונת כביסה. והעיקר שכחתי – רכבת חשמלית, "מרקל", רבת קרונות, תחנות, פסי רכבת, רמזורים, גשרים, בתים, הרים, טחנות רוח ומה לא.
*
בגלל אותה רכבת חשמלית הגענו לאותו בית. דוב קרא את המודעה על אודות אותה רכבת, ומשהו זע בקרבו. אולי חלום ילדות. אולי אמביציה של שנים להיות בונה רכבות.
הבעל לא היה בבית. היתה רק האשה. אבל אין דבר, אמנם הוא, הבעל, בקיא יותר בנושא הרכבות, אבל גם היא יכולה למכור. הם דורשים תמורת הרכבת 800 לירות. (שמונה מאות לירות בעבור צעצוע – אני קופצת! ששש... לוחש דוב, רכבת כזו עולה 1500. ושימי לב – היא עדיין באריזה האוריגינלית.) הם לעולם לא היו מוכרים אותה, הרכבת הזו דורשת קרש של איזה שלושה מטר על ארבעה, וכל החדר שלהם הוא שלושה על שלושה. מה יעשו ברהיטים. אז חשבו שאולי יבנו קרש ויקשרו אותו למעלה, כלומר ישחקו ברכבת ביום ובלילה יעלו אותה למעלה בחבלים – אבל הקונסטרוקציה היתה יותר מסובכת. נוסף לזאת הילדים הם קטנים. הגובה שלהם לא היה מספיק כדי לשחק בה. הו-הו – לעולם לא היו מוכרים את הרכבת הזו, אלא שהגיעו מים עד נפש. הבעל כבר אינו עובד איזה חצי שנה. נפצע בתאונת דרכים ומאז מתקיימים על כספי ביטוח לאומי, עד המשפט.
800 לירות זו מציאה. מילא, מה נדבר. אם תקנו נמסור ב-700 לירות. בחיי – בחצי המחיר שעלה לנו ואפילו לא שיחקנו בה פעם אחת..."
דוב פתח קופסה אחת והוציא ממנה קטר. אצבעותיו חמדו אותו כל כך. אחרי כן בדק את רשת הבקרה החשמלית – ופניו התחילו להזיע. רצה להגיד – "נו טוב..." אבל הסתכל בי ובמבט הלעגני הזה שיש להגיון בפגישה עם ערגה כמוסה. דוב, ידידי, אינו יודע כיצד לקשור קצה אל קצה, כאשר מחצית החודש חומקת. הוא עדיין מסלק חובות על משכנתא בהלוואות אחרות, והולך וחומד לו רכבת ב-700 לירות. רכבת צעצועים! הוא הביא אותי כדי שאראה כיצד אנשים מתמכרים לצעצועים, שאראה צעצועומניה מהי – ובעצמו, מה הוא?!
*
בשל אותו מבט שלי, כפי שכבר סיפרתי, נשם עמוקות והודיע שיש לו תקציב של 450 לירות. וזהו. אף פרוטה יותר לא יוציא על רכבת צעצועים. בכלל – למה היא דרושה לו. אבל אמר אז אמר. אם לא תהיה להם הצעה יותר גבוהה בבקשה. יואילו לצלצל אליו והוא יבוא לקנותה.
יומיים קדח: "את תראי. הם עוד ימכרו אותה. ביום השלישי לא התאפק עוד וצלצל לאותו מקום.
"חמש מאות!" הודיע.
"תבוא," אמרה האשה.
גם הבעל היה אותה עת בבית. כלי שבור מתאונה. עזר להעמיס את החלקים הנתונים באריזה האוריגינלית. מילאו בהן את המכונית של דוב, כמו מעי של חמין של שבת.
עם האוצר היקר טס דוב הביתה. יומיים לא ראינו ולא שמענו אותו. בתום היום השלישי יצא מן ההסגר והזעיק את כל ידידיו לראות את הפלא. הישקנו את הקו החדש בשמפניה. שרנו את ההמנון והרכבת זזה. אורות נדלקו וכבו, הקטרים צפרו, רכבות גלשו מגבעות, נכנסו למנהרות, עברו עמקים ונהרות.
"המילה האחרונה של הטכניקה," הודו כולם ודוב זרח. טוב להיות בין הממציאים. הוא המציא משהו בתכנית. והיה גאה. ועם זאת נצטער על האיש שמכרה. שאפילו פעם אחת לא נהנה מצעצוע זה. ואם כי קנה מציאה, ומי אינו אוהב לקנות מציאות, הציק לו מצפונו ברמזורים קטנים שאמרו:
"גזלה!"
מעולם לא היית משיג רכבת חלומותיך לולא היה זקוק האיש ללחם, תתבייש לך."
והוא בוש. ועוד איך. ובדמיונו ראה כיצד הולכת המשפחה לשוק, לקנות לחם...
למחרת הלך לקנות חלקיק שחסר באותה רכבת. חלקיק שבלעדיו לא יכול היה להתקדם עוד.
"חסר לי פריט מס' כך וכך" – אמר לזבן שבחנות התחביבים.
קנית אצלנו?" תמה המוכר. כי לא כל יום מוכרים רכבות כאלה. כי לא סתם, מוכרים. נקשרים קשרי ידידות בין מפעילי הרכבות...
"קניתי אותה אצל זה משכונת מונטיפיורי..."
"אהה, אני מכיר אותה. רכבת מצוינת-אמרתי לו לא למכור אותה, אבל אתה רואה, הוא החליט שעידן הרכבות נגמר – ובצדק, ועבר למטוסים."
"לפני שלושה ימים השלים למעשה את הטייסת השנייה שלו. יש לו שדה תעופה מרשים ביותר. המילה האחרונה של הטכניקה..."
אז מה צריך לחם, כשיש צעצועים?...