10.6.75
האיש עמד וגבו אל הכניסה. עמד מול החלון החצוב בתוך חומת-האבן, וצלו האפיל על האפלה שבחדר. דמה לחיתוך-עץ שחור, מעוטר בקו אדום של אש בוערת.
צעדנו על קצות האצבעות, על מרצפות האבן הקרה שנשחקה ומורקה ברגלי מאמינים במשך דורות. מנזר וכנסיה ובית-מקלט לצליינים. מקום קדוש, המצווה עליך בלא צו ללחוש, לחלוף בלאט.
מרצפות האבן שמחו כנראה למגע רגלו של אורח, ואולי רגזו והתריעו שזרים הגיעו – שלא-מאמינים באו אל בין כתליו – ושיחקו בפעמינו, הגבירו את קולם, הטילו אותם מקיר אל קיר, את הד פעמינו, כאילו שיחקו בכדור.
ששש... אמרתי לעקבי ותליתי עיניים בגבו של האיש, שפניו אל השמש שמעבר לחומה. תודה לאל, האיש לא זע.
שולחנות עץ פשוטים, מכוסים שעוונית. כלים צנועים כבר המתינו לפת ערבית. על מגש קטן זימזמו שני קומקומי אלומיניום ממורק לאורחים צמאים. צלחת עם ביסקוויטים עמדה קצת נעלבת, באין דורש.
מזגנו לעצמנו תה. ישבנו ליד שולחן קטן, מכוסה שעוונית עניה. הפנים האפור בייש את הלובן הקדוש שבחוץ. התה היה חמין של עניים. הכל היה של עניים. גם הדמות שהביטה מן החושך אל היום המחשיך.
עמדנו ללכת משם. ואז נפנתה מעט הדמות, וידעתי שראיתי את האיש אי-שם במרחק השנים.
"פרופסור ברוד?" – לחשתי.
"את הוזה. פרופסור ברוד הלך לעולמו מזמן..."
"אקסיוז מי," שמעתי עצמי לוחשת שוב, משום-מה באנגלית, "האם אדוני הוא הפרופסור..."
"להיסטוריה. לא פרופסור – היסטוריון ועוסק בפילוסופיה. גם בספרות. למה הגברת שואלת?" אמר באנגלית מטובלת בניב גרמני.
דמות נוספות באה ועומדת, שיניה בולטות, היא מכווצת ידה ורק אצבע אחת נשארת ומצביעה: "העיקר אלה הם נכסי הרוח. יא, יא." היא מלמדת אנגלית מצחיקה – הנשמעת כמו גרמנית. היא מקנה סקרנות לאמנות, למוסיקה, לספרות טובה. מה היה שמה, מה היה שמה של מורתנו הייחודית, של אותה מורה גדולה שרוב "ילדי" הארץ, שכיום הם שרים ואישים ושופטים ורופאים, למדו אצלה וממנה, ואף ילדיהם למדו אצלה וממשיכים ללמוד בבית הספר אותו יסדה והיתה מנהלתו?
"סליחה, אדוני. רציתי לשאול אותו..."
"מוכרחים לחכות עוד רגע. הנה כבר נוגעת השמש באדמה. אסור לאבד את הרגע הגדול הזה..."
*
עמדנו לידו. מימיננו החלון, משמאלנו – האיש. ואנו מביטים בעיניו הזקנות, המאופרות בשמש אדומה, בשמש הניגרת כדם אל האדמה.
"בואי," אומר רעי, ועושה תנועה בידו שאין אל מי לדבר.
ואז, לפתע פתאום טבעה השמש. האיש נאנק ופנה לה עורף בדרמטיות מופגנת. משחק האור הותיר את פניו כבויים. עיניים שקועות, קווצות שיער אפור, ראש יבש קשור לצוואר דק והצוואר שתול בצווארון מעומלן, כמו בעציץ גדול.
"במה אוכל לשרת את ההערשאפטן," שאל בהערכה עצמית של בן-בית המקבל אורחים.
"אני, אני – משום מה עלה בדעתי – סליחה אדוני. היתה לי פעם מורה נפלאה. טוני הלה היה שמה. האם אדוני הכיר אותה?"
האיש נרעש. ידיו איבדו רסן ושטו באוויר. "הגברת הכירה את טוני והלא היא היתה אשתי. איך, בשם אלוהים, עלה בדעתה של הגברת לשאול על אשתי אצלי? האם הכרנו אי פעם? האם החיים המשותפים, שלי ושל אשתי היקרה עשו אותנו דומים? אולי... ואולי, ואולי מפני שהיום מלאו בדיוק עשר שנים לפטירתה. אולי חמש-עשרה... אני מאבד את מניין השנים. ומי הגברת?"
"אמרתי לך, אדוני – היתה מורתי. ומורת ילדי. אהבתי אותה מאוד."
*
"גם אני אהבתי אותה – אמר בקורטוב של טרזנות פתע – אהבו אותה רבים, אבל אני אהבתי אותה יותר מכל ויותר מכולם. וגם היא אהבה אותי, הגברת יודעת, לא היו לנו ילדים. כאשר התאהבנו הייתי כבר בגיל שבו לא מתחתנים ואשתי היתה גדולה ממני בתשע שנים. לכן לא היו לנו ילדים. אבל האם הגברת זוכרת איזו הלוויה גדולה היתה לאשתי? כל הארץ באה לבכות איתי. היא אמרה לי לפני מותה, 'האנס, דאגתי לך כל חיי ואני דואגת לך לאחר חיי. שלא תישאר בודד'.
"בארון הבגדים מצאתי שמלה חדשה, נעליים, לבנים – נדוניה שלמה. לא לפי מידות גופה, חפצים הדורים הרבה יותר מאשר נהגה היא ללבוש. כמו שמכינים לכלה...
"אני תוהה עכשיו. אני תוהה הרבה למה התכוונה. אני חושב שהיא אולי סבלה בגלל העובדה שהיתה גדולה ממני בשנים. אבל זה היה סבל שוא. לא חשבתי מאודי על אישה אחרת. לא חשקתי מעודי באישה אחרת. וזה טוב כשהאישה מבוגרת מן האיש. האיש נשאר נער. ובייחוד שהיתה מורה. כשמתה מתה אשתי וגם אמי... נשארתי אלמן וגם... יתום.
"האם אני לא מכביד עליכם בסיפורים האישיים שלי? סלחו לי. זה הרבה שנים שלא פגשתי במישהו שהכיר את אשתי. לעתים קרובות יותר ויותר נדמה לי שהיא לא היתה. בכל אופן, אם מזדמן לי פעם לספר על אשתי, איש אינו מאמין אפילו שהייתי נשוי אי פעם. איזו שמחה. איזו שמחה."
"סליחה שאני שואלת, אך שמך אינו כשם מורתי, כי הרי נישאתם מאוחר יותר..."
"התרשי לי להציג את עצמי?"
"סליחה שאני לא דיסקרטית, אך אכפת לי מה וכיצד חי בעלה של מורתי, סליחה, אתה גר באותו מקום שגרתם קודם, אתה בחופשה כאן? מתארח כאן?"
"כן, אני מתארח כאן."
"לחופשה?"
"אפשר לקרוא לזה חופשה. אני מתארח כאן כבר שנה וחצי."
"כלומר אתה גר כאן?"
"הלוואי שיכולתי לגור כאן. לצערי עלי לפנות את חדרי מחר. כבר ניצלתי את ההארכה שלהם מעבר לנימוס. זהו בית הארחה לצליינים, לא בית זקנים."
"ומה קרה לדירה שלכם, לדירתכם היפה?"
"זוכרת מה יפה היתה? הדירה יפה מאוד גם כעת. אני שומר שהכל יישאר כמו שהיה. גם אם איני מסוגל אני נוסע הביתה אחת לחודש ומאוורר מעט את הדירה בשביל הספרים. הספרים זקוקים לאוויר. אבל אני לא יכול לחיות שם. בגלל העובש, ריאותי פגועות. זקנות. וגם העיניים אינן משרתות אותי כראוי. איני יכול לקרוא כמעט. רק לנגוע... אני יושב מול הספרייה, יודע וזוכר את החוויה העמוקה שהיתה לי עמהם, את ההבנה, את החברות.
"רופא יעץ לי למכור את הדירה וללכת לבית זקנים. ומה אעשה בספרים, מי יטפל בהם? ובכלל, איך אפשר למכור דירה ובה עדיין ישנם החיים שלי, שלה, שלנו? וגם ערבים ספרותיים, וגם שירים ששרנו, וויכוחים שהתווכחנו – איך אפשר למכור? ואם אפשר, מי ימכור? אני איני יודע איך עושים זאת. איני יודע לאסוף את חיי, איני יודע למצוא בית זקנים. בגיל שאליו הגעתי שוב אין עושים תמורות. נכון."
*
"פה, במנזר, זה בית זמני. שם הנצח הקטן שלי, אני יכול להיות כאן כשאני יודע שהבית ישנו. ועד שבאתי הנה אף פעם לא עזבתיו. ישבתי בבית והגעתי להרמוניה נפלאה עם עצמי, עד שלא נזקקתי לאיש. אפילו לא לחתול. כשהיא מתה בכיתי. אחר כך התגברתי ואפילו שמחתי שהגעתי לשלמות והשלמה...
"תחילה הייתי יוצא לטיול יומי. אחר כך רק פעם בשבוע, לקניות. אחרי כן רק פעם בשבועיים. אחר כך איבדתי את מניין הימים ולא יצאתי כלל ואכלתי מה שנשאר. אחר כך לא אכלתי. ולא הייתי זקוק לאוכל. היתה התעלות גמורה. ואחריה מנוחה. איזה רוגע...
"אחר כך גבר החומר על הרוח והחומר דרש כנראה את מזונו. ובאו האלוצינאציות. הן עינו אותי. הוי, אלוהים, מחר, אם אשוב, וההלוצינאציות האלה ישובו, לא אהיה אז אדון לעצמי. למוחי פולשים פחדים ופרוזדורים והדלת בורחת מפרוזדור לפרוזדור ואיני יכול לצאת. אני שומע את עצמי צועק. אבל אף אחד לא שומע. אולי נדמה לי שאני צועק. אני שומע כלים נשברים. אני שומע ספרים נופלים, אני מרגיש את הרצפה והיא לחה ודביקה. ואחר כן, אחר כן אני צף וטובע, תלוי באוויר וצונח למצולות. אולי תדברי עם הנזירות שימתינו עוד מעט. אולי ישובו אלי כוחותי, ישוב בטחוני..."
*
הגיעה שעת סעודת ערבית. אחד משולחנות חדר האוכל נתמלא. האחרים עמדו שוממים, בלא אור מעליהם. ישבו פרצופים צעירים וחיוורים של סטודנטים לתיאולוגיה, ישבו "נזירות בדרך", כלומר נזירות בסטאז', צליינים בארץ הקודש ללילה לילותיים. כעשרים איש ואישה ישבו סביב השולחן ונזירות משמשות לפניהם בחיוך טוב. מין אחווה של מאמינים נתנה להם פרצוף אחד, רך ונוקשה באמונתו. מתחבא מאחורי חומה של מצוות, ולא רק מצוות אלא גם אמונה קנאית. הבן, האם ורוח הקודש ישבו בינינו ישוב היטב, ואוויר הרים צלול כיין השמיע קול פעמונים.
*
רק בעלה של מורתנו הטובה ישב בקצה הכיסא, מנסה לתפוס מקום זעיר ככל האפשר ב"קהילה קדושה" זו לא לו. נוטל בידים מודות את צלחת המרק. כל כולו מרוכז ודרוך להצלחת המבצע, פן תרעדנה הידיים הזקנות, פן תשפוכנה את המרק על השעוונית, על המכנסיים, על רצפת האבן...
הוא כבד שמיעה, אך הוא נחפז להסב ראשו ימינה, שמאלה, לקרוא מעל שפתותי שכניו לשולחן את מבוקשם. מגיש כוסות, כדי מים, מעביר לחם, מלח. כמו ניתן לראות אנטנות של פחד מכוונות לכל מוצא פה של ערל. שלא יוודע כי ראשו הולך עליו סחרחר. שהסקלארוזה כבר מטייחת את הוורידים ואת העורקים בסיד-לא-כבוי, בוער, שורף את הזיכרון, את התגובה, את הבינה. הנה לפני שעה דיבר כמו משורר. זכר, הסביר, ידע מה קורה לו ומה עלול לקרות לו, עכשיו הוא מגייס את כל כוחות הנפש להסתיר את מחדלו, את מומו. להיות זקן שאסור לו לנוח בחולי המשכיח, שאינו רשאי להיות זקן כי ערירי הוא, והוא זוכר זאת מעבר השיכחה...
"אני כל כך מאושר שיש מי שיכול לספר כאן, לאשר כאן את סיפורי על אשתי. נוטים לחשוב שזקן הוא הוזה. לעתים – אף אני חושד בעצמי..."
*
מעברו השני של השולחן ישב עוד זקן יהודי, אך אם בעלה של מורתנו הצליח לשמור על רוחו בתוך גופו ואת גופו בתוך לבושו. השני, אלוהים, איזה מראה היה לו!
גדול, גבוה, חד אברים. רזה מאוד ונושם-נושף בקול חורקני. פניו היו מתנפחות לבלון גדול ומצטמקות לשלפוחית מיובשת, ואת "הנשימה" הזו ליווה ציפצוף חד כשל קטר. האיש היה משותק, ודילג נגרר בעזרת מקלות שלא נשמעו לו.
עמד מתנדנד לפני הכיסא שלו ולא הצליח לשבת, לבסוף נפל לתוך הכיסא, מחוץ למרכז, ולא הצליח להושיב את גופו נכונה. איש לא עזר לו, או שהיו רגילים לכך או שלא רצו להביכו.
הוא ניסה, באיזה מאמץ ניסה להושיט את האוכל לפיו, אלא שידיו לא ידעו יותר להחזיק בכלי אוכל, ואם החזיקו איכשהו, לא הצליחו לכוון את האוכל אל הפה. כמו תינוק שמחזיק בידיו כף פעם ראשונה, אבל לא באותו חן ולא באותה סלחנות שהוא זוכה בה בסביבה האוהבת. וכמו תינוק השביע את הסביבה כולה והשאיר את פיו יבש.
צמא ורעב.
*
מיהו האיש הזה?" שאלנו.
"הממ..." משיב בעלה של מורתי בקנאה "הממ... הוא דייר קבע כאן. אין לו בעיות..."
*
דייר הקבע כבר איננו. בעלה של מורתנו מי יידע היכן הוא. הוא אינו עונה לטפיחות על דלת ביתו בתל אביב. אולי באחד "הטיולים" הנוראים של זקנה ערירית...
במנזר, פגשנו אתמול בזקן חדש.
"גם המשורר שאול טשרניחובסקי התגורר כאן לעת זיקנתו." אמר לי. "באתי בעיקבותיו" – רמז בגאווה של סופר, ואולי משורר.