27.12.68
שלט וגדר וסרטי בד ארוכים מתנופפים ברוח. ועל השלטים כתוב: מוקשים, הזהר!
"לא לרדת מן השביל" מזהיר סרן יהודה את הנוהג אחריו במשאית גדולה עמוסה נערי הפנימיה הצבאית, שבאו לראות את השטח הבוער בבקעת הירדן. מכבש מנסה להדק את האדמה הבוצית. הג'יפ שלנו מרקד בתוך העיסה הדביקה, הגלגלים שוקעים עמוק, אך אינם נעצרים.
"אנו נמצאים בשטח. עבור..." אומר הסרן לתוך שפופרת טלפון השדה. – "ניעצר לרגע רוצה להראות את המקום בו חוסלו שני 'פתחים'."
הנערים יורדים מן המשאית ומקיפים את המפקד ב"סהרון" טורקי. ואם כי יודעים שכל השטח הזה מועד לפורענות, אי-אפשר להסיר את העיניים מן המקום בו חוסלו שני החבלנים. "ושם" – הוא אומר – "עלה בחור שלנו על מוקש מסוג חדש, והלכו לו שתי הרגלים..."
"בדרך כלל, שקט כאן. שנים שלושה מוקדים עם בוקר. היתקלות פה, היתקלות שם. כבר מזמן לא היו מרדפים. עד שבא השבוע האחרון. מה לעשות – בשביל זה אנו יושבים כאן."
אבל פחד אין. אלוהי צבאות ישראל נוטע שלווה בלבות חיילינו. מין ביטחון של גאווה וענוות אין קץ. לא. הלב אינו רוטט שעה שמהלכים בשביל הצר החוצה את שדות המוקשים עטופי הסרטים הלבנים. אפילו הלב האזרחי שלנו אין בו דאגה ואין בו קמצוץ של פחד. ואין בחורינו יודעים שהם גיבורים. וכמו כולנו – מאזינים הם לחדשות – ורק כשתקרית איזושהי קיבלה את אישורה על ידי הקומוניקציה המודרנית, הרדיו והעיתון – מתייחסים אליה...
ורק כשהם יורדים אל שאון העיר, אל השאננות היחסית שיודעת הארץ שניצחה במלחמת ששת הימים – משהו זע ומתמרד בתוכם. מלחמת ששת הימים עדיין נמשכת בבקעה ועל גדות הירדן. כאן היא תובעת עדיין כמעט יום יום קרבן אדם. ילידי הארץ הזאת, דור ראשון, דור שני ועד דור עשירי. הנה הסרן שלנו – יליד איזו ארץ? – ישראל.
"ואביך?"
"אינו בחיים. נפל במלחמת השחרור. בלטרון. איני זוכר אותו. הייתי תינוק."
על ראש הגבעה
במוצב שבראש הגבעה שרגליה רוחצות בירדן, מגיש מייקי שטייניץ – חוקר סרטן ודוקטור בדרך, ארוחה כיד המלך ליהודה קנטורובסקי (תכשיטאי, בוגר "בצלאל"). ביד מחזיק סיר גדול, ועל היד תלויה ממחטה, נוסח מלצרים בבתי מלון גדולים המגישים עם "סרבייטות."
"הוא בחור חשוב, שטייניץ שלנו – כמו שאת רואה אותו כאן לא מגולח ובכלל. דוד אחד פרופסור באוניברסיטה, דוד שני מוזיקאי מפורסם. והוא – עוד תשמע ממנו."
התכשיטאי מלכסן מבט אל הסיכה המעטרת את שמלתי ושכל גאוותי עליה.
"לא מוצאת חן?"
"לא כל כך."
"אתה עושה תכשיטים יותר יפים?"
"לא יפה להגיד, אבל אני סבור שכן."
"יש לך משהו איתך?"
"למה לו. הוא בעצמו תכשיט."
"כל החברה תכשיטים. אנחנו ביחד כבר המון שנים. לא סתם. אנשי סיירת" – מודיע בגאווה חגי סיטון. משרד גדול לו לעריכת דין בירושלים. מצד האב דור רביעי בארץ, מצד האם כבר אי-אפשר לספור. האם ממשפחת חסון. משפחה חברונית שנרצחה כמעט כולה, על ידי הערבים.
"באיזה משפטים אתה עוסק."
"בעניינים אזרחיים, תודה לאל. מאחרים קשה להתפרנס."
"ואתה רוכש לך כאן קליינטים?"
"ועוד איך. כל היום אני עוסק בבעיות משפטיות" – הוא צוחק. אבל פה – מילא. כשבאים אלי החבר'ה (אנחנו כבר ארבע, חמש שנים, ביחד במילואים), עם הבעיות שלהם למשרד, כמובן שאני מטפל בהם בכל הלב. אבל כשמגיע להגיש חשבון בעבור העבודה, אין לי לב. את צריכה להבין – אכלנו הרבה חול ביחד. איבדנו הרבה חברים ביחד. החופשות שלנו ביחד, והילדים שלנו נולדים ביחד. לפני ארבעה חודשים שכבו ארבע נשים שלנו ביחד, בחדר אחד בבית חולים, ולכולם היו בנים. סיירים סוג א' א'. אגב, יש לנו כאן, בתוך המוצב, מחלקת ילדים. עם טיפול ואהבת אבות. הנה היתה אפשרות לחופשה – את מי הוצאנו? את בן הזקונים שלנו."
בן הזקונים מתמרד. איזו פרוטקציה ואיזה יחס מיוחד? הגיע לו. הוא יושב כבר כאן, בתוך מגדל השן של המוצב, שלושה שבועות. הכי ותיק. אז למי הגיעה החופשה.
"רץ לראות את החברה שלו."
"אין לי כבר חברה. זה היה."
"ספר, ספר מי היתה החברה שלך. בתו של אחד המפקדים הגדולים. איך גומרים חברות עם בחורה כזאת."
"רד ממני. מי אמר לך שאני גמרתי את החברות?"
"יש עוד מפקדים עם בנות..."
המוצב הולך ומתמלא בעוד בחורים כארזים, שעיניהם עייפות וזיפי זקן דוקרני מעטרים את פניהם. "צריך להביא הנה מקצצת דשא" – מציע מישהו.
"חיים לא נורמליים עושים במוצב. במחנה הייתי מת. מסדרים, תגלחות, מקלחות, כובעים. פה המפקד העליון הוא אלוהים."
"אל תעלה שמו לשוא" – אומרות פניו של יעקב לוי. ירושלמי, כמובן. אקדמאי – כמובן. זה מוצב של אינטליגנציה. הוא פיזיקאי ואשתו כלכלנית. והוא אחד מאלה שהיה לאב בקבוצת ארבע הנשים. שילדו ביחד.
"ואת יוסי אוחנה, בעל ה'פוספוסטייק' לא תזכירי. ליוסי יש צל"ש מארמון הנציב חייל לא רגיל פה הוא הטבח שלנו. איך למד להיות טבח? – הסיפור הוא כך: "לאשתי היתה תאונת דרכים – אי-אפשר להשאירה רעבה. מאז אני המבשלת בבית. היא מוחה – לשווא."
"חסר לכם משהו?"
"חסר? שום דבר פרט לקצת שינה ועיתונים!"
כששירלי טמפל היתה בת עשר
"שירלי טמפל רוקדת ככה, שירלי טמפל רוקדת כך..." כמה שנים לא שמעתי שיר זה וכמה שנים לא ראיתי נערות מקפצות בחבל ובקלאס ושרות בהתלהבות את השיר המגוחך? כשבאים אל היחידה והולכים לראות שם סינימה בלאש – מזה ששולחים לחיילינו באהבה – חוזר הפזמון ושר את עצמו. ויושבים הבחורים העייפים ומביטים בסרטים מימי הסבתא. רואים את "המלאך הכחול", את שירלי טמפל בעלומיה, ואת "נעלים אדומות" וסרטים אחרים מן העליה השנייה. אכן גם הלוחמים שלנו נועלים נעליים אדומות, שכיוון שנעל אותם אדם שוב לא ייפרד מהם לעולם (כמו באותה אגדה מפורסמת על הבלרינה) – אבל מה שונות "בלרינות" אלה, בעלות הכנפיים. ולעתים רוקדים הם בדיסקוטק שקראו בלצון "משכן רחב". ובין ריקוד לריקוד הולכים החיילים שלנו להשתכר בשק"ם או ב"באר השממה" של גזוז.
"עם הג'ובניקים האלה..."
הגיע במשאית גדולה לקחת אספקה. היה פורק ומטעין ארגזים כבדים ומנגב את מצחו בשרוול. "אני מארגמן" ניגש ואמר. "החברה היו מבסוטים מהכתבה שלך. כל הכבוד."
"אתה לא היית כאשר באנו אליכם. חבל."
"מילא הייתי בבית. במה אני עובד בהיאחזות? בגן הירק ביום. בלילה – כמו כולם. שומר.""בוא – נצלם אותך כאן שתופיע בעיתון גם אתה."
"מה?! להצטלם עם הג'ובניקים האלה?!"
מרגישים ריח חג באוויר. דודה סנס, סובבת בחצר ובאולמות ובחדרי חדרים – עם משלוחי המתנות של הוועד למען החייל. לבנות הביאה הפעם, שי חנוכה, שטיחים קטנים לרגליים, שלא יצטננו, כף חשמלית פרטית לכל בת, שתעשה לעצמה כוס תה. אך בעיקר מאושרות בנות החמד של הבקעה מכובעי האנגורה הצבעוניים שהביאה להן. אולי יצליחו לשכנע את המפקד שיוותר להן על חבישת הכובעים של היחידה בתוך המחנה. אולי האנגורה הרכה תרכך את לבו...
הבנים צחצחו את הנעליים – לכבוד הנשף. הבנות התייפו. התסרוקות הרקיעו אל על וחזרו במהרה לצורתן הקבועה הצנועה. "שמלות הנשף" הורכבו תוך מסחר חליפין שלא היה לו קץ. זו שאלה חצאית, אחרת הוסיפה סוודר. אחת תרמה חולצת קרפ. לבסוף התמלא אולם ההופעות בראשים רבים כל כך עד שלא היה ניתן לראות יותר מאשר ראש, וכל ההתלבשות היתה לשווא.
כאב קצת הלב לראות את ההופעה האמנותית שכמעט היתה מעליבה בעונייה ובחוסר הכישרון שהופגן, אם כי נלוותה בהרבה רצון טוב. "מה לעשות" – הצטדקה מפקדת "החן של היחידה – "אף אמן לא רצה לבוא. כולם עסוקים בעיר. משלמים להם הרבה. צריך להגיד תודה גם לזה." נעימה היתה להקת ההווי של פיקוד המרכז, והציל את המצב אלכסנדר יהלומי שזכה לרעמי צחוק ורעמי תשואות מן החיילים היושבים בעמק הבוער ורוצים גם הם להתבדר ולהרגיש טעמו של חג.
פה רוקדים ופה יורים
ואז התחיל העסק. הופיע השליש ולחש משהו על אוזנו של המפקד. סגנו חמק, אחר הלך גם המפקד. להקת ההווי המשיכה לשיר והאקורדיוניסט שלה ניגן במרץ. אחר כך צעדו אל השק"ם. חיכו למפקד. שיבוא ויראה את היופי שערך הרס"ר אך המפקדה היתה עסוקה "שיתחילו" – ניתנה הוראה מגבוה – "ולא יחכו לנו" – והחיילים והחיילות והאורחים וה"אמנים" שמילאו את האולם, ששולחנותיו עוררו קריאות התפעלות – בכל זאת לא העזו להתחיל בלי ברכתו של המפקד. אבל הזמן ארך, ובאולם השני יצאה מכליה תזמורת הקצב שהתחילה להרעיש עולמות ולהרקיד נעליים אדומות, ששכחו כבר מזמן עעם ריקוד והן למודות שקיעה בשבילים מבודדים, מסומני השלטים העוברים בשדה המוקשים.
"התזמורת שלי אינה על הגובה הערב. מנגנת בלי הסולן" – הצטדק מנהל להקת "הנמרים" או "האריות" – איני זוכרת את שם הלהקה ועמה הסליחה. זכור לי רק שזוהי להקת מכבי האש רמת גן. וכי הסולן הוא בנו של יצחק סולם ז"ל, איש הלב השתול.
"תמיד כשאני מגיעה לאיזה מקום – שמח" – נאנחה הדודה מהוועד למען החייל.
המוצב שביקרנו בו בבוקר עונה באש. השמיים הכהים מתמלאים בשבילים בוערים. וזה יפה לראות. אך זה נורא לשמוע את הד המרגמה והבזוקה.
מן האולם ניתך רעם התופים. ומן הגבעה רעם התותחים. פה יורים ופה רוקדים.
"הם התחילו. הממזרים. בטח. לא מתחשבים שאצלנו חג."
"עוד מעט זה ייגמר. נותנים סימני חיים. זה הכל."
"כבו את האורות."
"כן, המפקד."
"מודיעים שאנחנו גמרנו לירות."
"המלחמה נגמרה. אפשר לשוב לרקוד."
*
חזרנו לרקוד. אחר כך שכבנו לישון. "מריח לי שיהיה שמח הלילה" – אמרה נירה וקלעה שערה לצמה.
רעם קרע את דומיית הלילה. רעם של ברזל ופלדה. הועלה אור. "גם הלילה הזה נוותר על שינה" – פיזמה אחת הבנות, במיטה הסמוכה. "לעשות לכן תה בכפית החשמלית?" – הציעה הדודה מהוועד למען החייל. אך לא היה כבר מי שיענה. המפזמת שינתה את המנגינה, וקול נחרה עדינה של חיילת עייפה, ענה קצובות. כשהתעוררתי היה כבר בוקר חיוור. ושקט שרר במחנה.