3.10.75
"תשתי משהו, אולי משהו אלכוהולי, ויסקי עם סודה אולי?" – שאל בחיוך אדיב מר הוראציו וסטר. וכבר עמד עלינו המלצר הערבי. בעל הבית עבר לערבית, שפתו מלידה, והמלצר המצוי עם המשפחה זה 50 שנה, מאז היה ילד, חזר חיש עם המשקאות והמטעמים.
הוראציו וסטר הוא דור שני בירושלים מצד אמו האמריקנית ושלישי מצד אביו. הוא נוצרי, איש נשוא פנים וגבה קומה, בן 72 – צבר, הראשון שנולד בקיבוץ הראשון שנוסד בארץ. אותו "קיבוץ" לא היה בעמק ולא בגליל. הוא לא נוסד על ידי יהודים, אלא על ידי קבוצת נוצרים משיקגו, ארצות הברית, זמן קצר אחרי "עלייתם" לארץ הקודש בשנת 1881.
מייסדי ה"קיבוץ", לא היו, אפוא, ההולכים לאור תורתו של א.ד. גורדון, אם כי סלמה לגרלאף, הסופרת השוודית המהוללת, קראה למייסדים בשם גורדון, בספרה "ירושלים".
אמריקן קולוניכן
כן, אנו נמצאים בחצר הנפלאה, של מלון "אמריקן קולוני" אשר במזרח ירושלים. חצר פנימית קסומה, סגורה בין חומות אבן, של מה שהיה פעם הרמון וכיום הוא מלון. הישראלים גילו אותו אחרי מלחמת ששת הימים, אם כי ותיקי היישוב נהגו לבוא לבית זה עוד לפני מלחמת השחרור. אישים כמו מרטין בובר, אדווין סמואל (בנו של הלורד סמואל, הנציב הבריטי הראשון לארץ ישראל) וראשוני היישוב – כמו אליעזר בן-יהודה, נמנו עם ידידי המשפחה ובאי ביתה.
בחצר המרוצפת גדל עץ לימון כבד-פריחה וכבד-פרי – בעונה. צמחים ופרחים מטפסים על הקירות, עוטרים חלונות ודלתות. ערוגות פרחים היוצרות כוכב בתוך המשטח המרוצף, תופסות כמעט את כל שטח החצר. ובכל זאת, יש מקום בין ערוגות הבושם, לשבת ליד שולחן קטן, לשתות תה אנגלי וקפה אמריקני, או קפה נוסח המקום, ולקנח בעוגת שוקולד ששמה הולך לפניה כבר תשעים שנה ויותר. עוגת שוקולד עם קרם שהיתה מפורסמת בכל המזרח-התיכון של אז, סמל לאי קטן של איכות חיים אירופית-אמריקנית – להשביע את הגעגועים למשהו טוב מן הבית, שנתקפים בהם עולי-רגל, אנשים הנודדים רחוק לחפש את האלוהים, ולהושיט יד עוזרת לילדי-התועים-באמונות-אחרות. עץ תמר גבוה ודק מביט אל מעבר לחדרי החומה, אל החוץ שהשתנה ומשתנה מאוד מאז חדל להיות הרמונו של חלדי פאשה והיה למשכן "הקומונה" בשנת 1895.
בית חולים ראשון לילדים במזרח התיכון
איך היה הבית הזה?" – משיב מארחי בשאלה לשאלתי: "הוא כמעט שלא נשתנה. קצת שיפצנו, הוצאנו את העמודים שהיו בכניסה ואשר נהרסו במלחמת ששת הימים, אבל דומני שזה לטובה. הבית היה שייך לאפנדי עשיר והאגף המרכזי שימש לו כהרמון. היו לו ארבע נשים לאיש, אולם אף אחת לא ילדה לו בנים, לשברון לבו. לבסוף נשא אישה צעירה מאוד, שהיתה אהובה עליו ביותר, אך גם זו לא זיכתה אותו בבנים, והוא נפטר בשברון לב. הותיר אחריו 140 יורשים, בנים ובני-בנים של אחיו ודודניו. אנחנו נכנסו לבית תחילה בשכירות, ואחרי כן התחלנו לקנות אותו חלקים-חלקים. חמישים שנה עסקנו בקנייה, וכשסיימנו לקנות היינו כבר 50 יורשים מצדנו, כי בינתיים נתפרדה "הקומונה" ו"אמריקן קולוני" עבר לבעלות משפחתית.
הקבוצה הראשונה של "אמריקן קולוני" הגיעה משיקגו אחרי השריפה הגדולה שם. היו בה 18 איש, אישה וילד, שעלו לרגל לארץ הקודש. בראש הקבוצה – הגב' אנה ספפורד ובעלה הוראציו, ואיתם שתי ילדות. היתה זו משפחה טרגית ששכלה ארבע מבנותיה הקטנות במצולות ים, ואת בנה במגיפה שלאחר השריפה. מר ספפורד היה עורך דין ידוע בשיקגו, בעל-בעמיו. זו היתה משפחה מיוחסת שנשותיה היו יפהפיות, משפחה שנהנתה מרמת חיים של אצולה ואשר הגיעה לארץ לא מיושבת, שהחולי והרעב והעזובה שלטו בה.
הם הקימו את בית החולים הראשון לילדים במזרח התיכון, בתוך חומות ירושלים, מקום שם היה גם ביתם, ושם גם יסדו את "הקומונה", או כפי שאוהב הוראציו מארחנו לכנותה – "הקיבוץ". הם חיו יחדיו, התפרנסו וניהלו חיים משותפים, תוך שמירה על רמת תרבות, נימוסין וכללי טקס של חברה עילית.
היישוב היהודי היה קטן מאוד, היישוב האירופי הנוצרי מנה בעיקר אנשי כמורה ומיסיונרים,שעשו למען ה"נייטיווס", המקומיים אך לא התחברו עמהם. אנשי ה"אמריקן קולוני" פתחו את דלתות ביתם לפני הכל, והדבר לא נראה בעיני האירופים. אחד מגדולי האויבים של הקבוצה היה הקונסול האמריקני, סלע מריל, שרתח על קבוצת התמהונים, שהעזה לכנות עצמה "אמריקן קולוני". בדו"חות מאותם הימים (אשר מצאתי אצל הסופרת הלגה דודמן, האוספת חומר לכתיבת ספר על המושבה) מתאונן הקונסול, שאנשי ה"אמריקן קולוני" יושבים בחיבוק ידיים, מתפללים, וחיים על כספי צדקה וחלוקה.
כמו כן הוא מטיל דופי במוסריותם של אנשי הקבוצה. בפרוטוקולים הרשמיים שלו מסופר על מתירנות בחיי המין של אנשי הכת, על אורגיות, על תאווה ללא שובע של הגב' אנה ספפורד האוסרת על הכת לקים יחסי מין ביניהם אפילו אם הם בני זוג נשואים. אלא אם כן תהיה היא אובייקט האהבה.
תגבורת גדולה באה לקבוצה בשנת 1896, בדמות מספר גדול של שוודים, ואז מנה ה"קיבוץ" 120 איש, והם עברו לבית הגדול, שברבות הימים הפך לבית מלון.
כל קיבוץ סופו שיגיע לענף התיירות והנופש. את אנשי ה"אמריקן קולוני" פיתה סבו של פיטר יוסטינוב לפתוח מלון. היה זה הברון פלטון פון יוסטינוב, תושב יפו.פלטון פון יוסטינוב הגיע לחופי ארצנו מרוסיה הגדולה, הצארית, כמובן, והצטרף לכת הטמפלרים.
פלטון היה קצין ובן-אצולה רוסי, שאביו היה תמיד בגילופין ואביו הרוחני היה גנן גרמני, אשר עבד באחוזתם, ונמנה עם כת הטמפלרים. פלטון בנה בית מפואר ביפו (בשכונת הטמפלרים שבין יפו-לתל אביב ושכיום נשארו ממנה רק בתי מלאכה ומוסכים). מארחנו הוראציו, זוכר עדיין איך היו נוסעים לשם כאשר היו ילדים, איך שיחקו עם הקופים שהובאו מאפריקה. בתוך הגן הזה בנה פלטון בית חולים ראשון ויחיד ליהודים.
הקופים והחיות מאפריקה לא באו לשם במקרה. אשתו של פלטון, כלומר סבתו של פיטר יוסטינוב, היתה כושית חבשית, שאביה היה יהודי מומר... ואילו הגנן שברא גן-עדן קטן בדרך יפו של היום, "נגנב" על ידי מנהל "מקווה-ישראל" – מספרת האגדה.
*
אך נשוב לגן הכלוא בין חומות ה"אמריקן קולוני" אשר בירושלים. גנן ערבי מן הכפר מקלטר ושותל וגוזם ומשקה בידו, ועורך סדירות פרחים נדירות בתוך ערוגות, בתוך עציצי חימר, בפחים, ועינו של בעל הבית מפקחת.
רוח קרירה באה ומטיילת בתוך החצר. ציורי המוזאיקה של הקירות כבים עם השמש הדועכת אי-שם מחוץ לתחום הסגור בין החומות. מואזין קורא למאמיניו לפרוש שטיח ולהתפלל. והקול קורע את הדומיה השקופה, הזוהרת, הזהובה.
סבו של יוסטינוב היה מביא עולי-רגל לארץ הקודש, והוא למעשה פיתח את התיירות הראשונה לארץ-ישראל. היה מארח אותם בבית המלון שבנה למענם ביפו, אך בירושלים לא נמצא מקום ראוי לארחם. הוא נהג לשלוח את עולי-הרגל שלו לשתות תה אצל הגב' ספפורד, שברבות הימים היתה אחת מארבע המארחות המפורסמות במזרח התיכון: הסיפורים שהפיץ הקונסול הגבירו את הסקרנות והאנשים נהרו לשם בהמוניהם. בשנות הזוהר של התיירות בימים ההם, היה ה"אמריקן קולוני" אי אירופי אחד ויחיד שהיה נקי, ומוגן מיתושים בעזרת רשתות בחלונות.
בדיבה שהפיץ הקונסול האמריקני היה קמצוץ של אמת, כפי שיש כמעט בכל דיבה עסיסית.
אנה ספפורד (סבתו של מארחי הוראציו) ובעלה החליטו בשלב מסוים להתנזר מחיי מין, כדי שיהיו נקיים מהרהורי חטא, כדי שיוכלו לעבוד את אלוהים ולעסוק במצוותיו בכל מאודם. ואמת היא, שהרביצו תורה זו בין אנשי הכת, השפיעו עליהם להתנזר, אסרו נישואים ותבעו פרישות. היו שעמדו במבחן. היו שלא יכלו לעמוד בו, והם היו מראשוני מפיצי הדיבה.
אך עובדה גם, שאנה ספפורד נשברה והסכימה סוף סוף לנישואים שיערכו בביתם – כשבתה ברטה הגיעה לפירקה, והתאהבה בפרדריק וסטר. (אף הוא יליד ירושלים, שנולד בבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות. כיום מצויה בו הקונסוליה האמריקנית, ברחוב ממילא).
מ"היתר נישואים" ראשון זה נולד הוראציו וסטר, שהוא כיום מנהל המלון.
הוא מנהל אותו כאחרון המוהיקנים ואילו אחותו אנה גרייס מנהלת את הבית שבתוך החומה, שהיה המשכן הראשון של ה"קיבוץ" שנתפרד ברבות הימים. הבית שבתוך החומות הוא בית חולים לילדים, שעם שחרור ירושלים ואיחודה הפך למרפאת-יום המושיטה עזרה לילדים ערביים ושכיום עובדים בה גם רופאים יהודים.
יש עוד אישה, יפנית, המהלכת בין כותלי המלון כאיזו רוח רפאים. היא אשתו של אחד מבני-הדוד של הוראציו, שהיה ליורד ים, נשא באחד מנדודיו לפני 15 שנים יפנית לאישה, הביאה לירושלים, וחזר אל הים. האישה היפנית מנהלת את החנות הקטנה למתנות, חנות יחידה שנשארה לפליטה מרשת עסקים גדולה שהיתה בבעלות המושבה: היו להם חנויות, סטודיו לצילום, מאפיה גדולה מודרנית, נגריה, נפחיה.
ה"אמריקן קולוני" היוותה מרכז חברתי בזמן התורכים. היא ראתה הרבה מלחמות ובכרכרה שלה, הרתומה לסוסים אבירים, היחידה שנשארה בירושלים הנצורה, ברח המושל התורכי. היא ראתה את הכיבוש הבריטי, את מלחמת השחרור, את השלטון הירדני, את מלחמת ששת הימים, ותור ירושלים היהודית המאוחדת, ודומה שעמה חולף תורה של המושבה האמריקנית אולי משום שבאו הנה לראות בגאולה ושליחותם נסתיימה, ואולי, אם נהיה פרוזאיים – משום שזהו תמיד גורלו של מפעל משפחתי. והרי כתוב שאין אדם אחראי אלא עד דור שלישי.
*
מעגלות נסגרים.
ועוד מעגל הנטוע בימים הרחוקים ההם של ראשית המאה עומד להיסגר בימים אלה: מעגל שהחל בשנת 1890, כאשר הגיעה הנה הסופרת השוודית הנודעת סלמה לגרלאף. היא באה אז בלוויית חברתה, יהודיה ושמה סופי אלקן, וישבו השתיים במלון "גראנד ניו הוטל" בתוך חומות העיר העתיקה. למחרת בואה הופיע בדלתה – מי? מיודענו הקונסול סלע מריל! בא ועצה תקיפה בפיו, לבל תלך הסופרת לבקר אצל בני ארצה השוודים, החברים ב"אמריקן קולוני", שאין זה נאה לליידי ללכת לאותה מאורה, ובלאו-הכי הגברת ספפורד אינה מניחה לאיש לגשת אל בני חסותה, אלא בנוכחותה, שנטולי חירות הם, כעבדים ממש. סלמה, כסופרת אמיתית, רצה לשם מיד והתאהבה באנה ספפורד ובאנשי הקבוצה כולה, והרי הם גיבורי סיפרה "ירושלים", שזיכה אותה בין השאר בפרס נובל. כל הכרך השני כולו מתרחש ב"אמריקן קולוני" וגיבוריו בני המושבה.
בעוד שבועיים, ב-19 באוקטובר, תחוג ירושלים מלאות 75 שנים לביקורה של הסופרת הדגולה. קבוצה גדולה של בני משפחתה, (סלמה לא נישאה מעודה ואין לה צאצאים). יבואו במיוחד לישראל ויעלו לירושלים, שם יהיו אורחי הכבוד במעמד קריאת רחוב על שם הסופרת בעיר הקודש. פרט מעניין: האורחים, בני משפחתה של סלמה, לא יתארחו ב"אמריקן קולוני".
ראו כוחו של עט. שלושה דורות של עשיה, שלושה-ארבעה דורות של ליווי, תמורות היסטוריות, של גרימת תמורות, של חיים ומוות. הולכים ומתקפלים ונשאר מהם רק בית מלון. אם יישאר. ואילו ספר שנכתב על גיבורי אותה דרמה. על דיירי הבית, מזכה את סופרתו – ברחוב.