7.1.66
מעבר לפרוזדור היא יושבת, על מיטה לא מוצעת, מול פסנתר פתוח שעל מנענעיו מונחים תווים. עומד שם קרש גיהוץ קרוע ושרוף בטבורו ומגהץ המוכן להחליק כל קמט, אלא שהבגדים בימינו עשויים מאריגים שאינם מתקמטים ואילו את החריצים והקמטים מהם עשויים חיינו אין ליישר במגהץ.
בעיניים תכולות וריקות היא מלווה את שמה: אן קארטן, אן קארטן. ככר מחברות אחדות מילאה בשמה, את מחברותיה של בת בעלי הבית. גועליים. הבית וגם הבת. וגם בעלי הבית.
יש שם ערימות ספרים שהבטיחה לסדר על אצטבות. אלא שאין היא יודעת לקרוא את הרשום עליהם. כולם כתובים באותיות עבריות מרובעות. כל העולם כולו כותב משמאל לימין והללו מימין לשמאל.
היא השאירה אותם ערימות ערימות ועל האצטבות ערכה את בגדיה, כל בגד על אצטבה נפרדת, שלא יתקמט. כדי שלא יהיה צורך להשתמש בקרש הגיהוץ המרופט, ובכלל, הרי הבגדים בני זמננו אינם קמיטים, אינם כתימים, קמטים וכתמים נשארו לנחלה לחיי אנוש. כבס ולבש. את חייך.
*
איזה בית, כיצד היא הגיעה לבית גועלי זה?
המזוקן הביא אותה הנה.
היא ונערה אחרת, אף זו מארץ הקור, הלכו בדרך. ישראל זה מקום איום – אמרו אחת לשנייה – תרמית שלא תתואר. בארץ הקור הכול חלק. הכול אחיד. הכול לבן כמו חלב. אין בעיות. אין אי-שקט. אין שום אתגר, אין אי צדק, אין אפליה, אין אתגר.
נורא, איום ונורא.
אז מתחילים לנדוד. ונודדים לישראל כי בישראל יש בעיות. כך אמרו – השקרנים.
אך מה לאופנה ולשקט של ארץ הקור וחוסר הבעיות שלה והכול-חלק-כמו-חלב – ולעבודה ברפת, למשל. ולמה חייבת היא, בתו של רופא ידוע, להדיח כלים במטבח הקיבוץ. מטבח שכולו ריח של סחבות עבשות.
עובש כבר נודף מן הכלים, מכיור הנירוסטה הקר, מן הידיים, מנשימתה של "החברה" הזקנה שקוראים לה "אקונומית".
והגב כואב.
ואין מספיק ויסקי.
ואז הן החליטו ללכת. ללכת עם הדרך. אולי יימצאו בעיות במקומות אחרים, כאלה שנעים גם לפתור אותן...
וכך הן הלכו עם הכביש. והמזוקן עצר את מכוניתו והעלה אותן. ואן בכתה. והנערה השנייה שקוראים לה מרי, ושגם שערה פשתן חסר טעם – אמרה שאין טעם לבכי.
ישוע – אמר המזוקן ושלח יד חזקה לספוג את דמעות אן שישבה ליד החלון.
וככה הם המשיכו לנסוע. הוא היה מנחם את אן, שישבה ליד החלון. וביניהם ישבה מרי כמחיצה חיה, והיתה מנחמת אותו. ומפעם לפעם לגמו מן הוויסקי שהמזוקן החזיק בין ברכיו – ויסקי גואל שאין נותנים אותו בקיבוץ – הקמצנים.
בין כה וכה קפץ עליהם הלילה, כמו שודד דרכים רעול פנים. ובקבוק אחד של ויסקי נגרף אל המדרון והידרדר מטה-מטה והשני – גם הוא כבר היה כמעט בדרך למדרון כשאלומות אור סינוורו את עיניהם.
*
הניידת אספה אותם וכלאה אותם. שיסבירו – עם בוקר.
ואז התחיל המזוקן לייבב על ישראל שקשה היא לזרים, ואן לבכות שמתגעגעת היא הביתה, לאמא.
"הביתה" – יללה מרי. בין לגימה ללגימה של המשקה הגואל.
ואם כי בארץ הקור מרבים לשתות, והראש אינו הולך סחור-סחור, בארץ החול חלים חוקים אחרים, כנראה. עתים היה דומה לשלישייה, שהם שטים בסירה קרועת מפרשים. עתים היה דומה לשלישייה – שהם מרקיעים אל החלל החיצון ומן הגבהים שקעו תהומות ומן התהומות עלו לרקיעים. לילה כזה של שכעת הכול.
לילה כזה שלא שוכחים.
*
הסירות עשויות נייר, המטוסים היו עשויים דיקט והצוללות – צלופן. והכול היה צבוע בידי ילדים – זאת גילתה השלישייה עם בוקר.
הכלא היה גן-ילדים בקיבוץ.
השוטרים לא היו שם עוד ורק גננת נפחדת וילדים שצייצו כמו ציפורים.
אן לא תחזור לקיבוץ לעולם הוחלט בו במקום ואז מצא לה המזוקן בית שחיפש "או-פר גירל" – נערה שתעזור מעט בעבודות הבית ותחיה בו כאחת מן המשפחה. כמו שנהוג באנגליה וכמו שהסנובים הישראלים מבקשים לעצמם.
בית שיש בו מכל טוב, שמהלכים בו על קצות האצבעות, שעוזרת באה לנקות שם, שבעלת הבית מבשלת בו ומגישה את האוכל, שהכול זורם בו כמו חלב. נקי, בלי בעיות, בלי צרות.
טפוי.
*
היא שונאת את הבית הזה.
ויושבת היא כלואה בחדרה, מול קרש הגיהוץ והפסנתר הפתוח וכותבת את שמה – אן קארטן, אן קארטן.
האישה, שמעבר לפרוזדור, יושבת כמו מדונה, שעוּנה לכורסה וקוראת ספר. היא מעמידה פנים שהיא קוראת ואן יודעת זאת. ועומדת ביניהן שתיקה כבדה כמו מסך ברזל.
שתלך מכאן היא אומרת לה. שהשתיקה הזו מעיקה עליה – שהישיבה הזו על מיטה לא מוצעת מוציאה אותה מדעתה. שאפילו אורחת חייבת לתת יד עוזרת – לפחות לומר תודה.
שאולי תספר לה אן מה מציק לה והיא תעזור. הלא נערה היא – וזרה, וישראל ארץ מכניסה אורחים. ואורחים מארצות הצפון רצויים פה.
היא אוזרת עוז וקוראה לה:
"אן?"
אן אינה משיבה. על כן הולכת היא אליה. פסי קור עוין של זרות מחברים-מפרידים את שני החדרים. על קצות האצבעות היא פוסעת בעברה את ה-NO MAN'S LAND אשר בביתה היא.
"אן, יקירתי," אומרת היא ברוך, למרות הכול. "מה מעיק עליך. אולי רוצה את לשוב הביתה?"
"לעולם לא," עונה הנערה בנחת. כאילו לא בה דובר.
"מה תשבי כך. אולי תלכי ללמוד באולפן?"
"בשביל מה," היא מושכת בכתפיה, שעוּנה אל הקיר הלבן, כולה לבנה – דומה היא לנציב מלח קפוא.
"אז מה יהיה?"
"אל תדאגי. אני אמצא את דרכי – ולא אשב כאן הרבה זמן."
"איש לא אמר לך ללכת."
היא מחייכת חיוך קטן ולעגני. "משעמם לי, פה לא מעניין. על כן אסע להודו. אומרים שבהודו יש הרבה מצוקה ואסונות."
וסוף סוף אורו עיניה ופניה קמו לתחייה.