27.4.73
גם בכנרת המושבה ישנם חדרים להשכיר. כך לפחות כתוב על שלטים קטנים, פה ושם. הרחוב הראשי, שהוא כנראה גם הרחוב היחיד של המושבה, רובץ כחתול עצל בשמש הטובה של חודש אפריל. עוד חודש חודשיים והחום יבוא לעמק הירדן. הירוק-העסיסי יצהיב עד צרוב, ויבושת מסנוורת תמלוך ביד חזקה.
העובר על פני המושבה, בכביש שעם החוף, רוצה לברך עליה, על כנרת המושבה, שפניה כקדם.
בייחוד לאחר ביקור קצר בטבריה.
לולא היה כתוב שם "גובה פני הים" ולולא היה כתוב שם "ברוך בואך לטבריה", ולולא היתה מונחת בין הרים הכנרת כפנינה בכף היד, אי אפשר היה לדעת שהגענו לשם.
עשו כל שניתן היה לעשות כדי לטשטש את אופיה המיוחד של העיר, כדי להבליע את הבתים היפים האופייניים לטבריה, העשויים בזלת שחורה ומשקופים לבנים. ופרחים, ומטפסים... ומנוחה ים-תיכונית-נצחית שזורה בצורה ובחומר. מה קרה לכל אלה.
לקחו פנינה יחידה ומיוחדת במינה ובנו בה את הסלאמס המכוערים של תל אביב. את הקוביות הקבלניות הללו, המנצלות כל סנטימטר של בניה לצרכי מגורים, הסוחטות את המבנים עד קליפות.
לכן אין פלא שאורח שאוהב את טבריה – מחפש חדר בכנרת.
עומדת זקנה ברחוב:
"יש לכם אולי דירה להשכיר?"
"דירה בכנרת. מי משוגע להשכיר דירה בכנרת...?"
"וחדר?"
"או! זה יש. כלומר – היה."
"חבל."
"חבל מאוד."
ילד משחק ברחוב וחברו למשחק... חמור קטן. והשניים צוחקים. ממש כך.
ערסל מתנדנד לבדו, ברוח שבאה מן הכנרת. כאילו שכב שם מישהו רואה ואינו נראה. שלט של זוג פסיכולוגים מייעצים לילדי קיבוצים. דשא ועץ מצל, ונדנדה שמתנדנדת לבד ברוח.
"הא, גברת!"
חוזרים לאישה הזקנה שבקצה הרחוב.
"יש הזדמנות. שני חדרים להשכיר. מישהו טילפן שלא יבוא."
"כלומר, דירה?"
"לא. שני חדרים. כל אחד לחוד."
"לכמה זמן?"
"לחגים."
"ואחרי החג?"
"אחרי החג אי-אפשר. לחגים, אנחנו קצת מתאמצים. ישנים ביחד ומפנים חדרים. לעשות קצת כסף. לא שחסר, אבל לא מזיק. אני גרה לבד ורוצה לעזור לילדים שלי. אבל ככה אי-אפשר."
"ואולי את רוצה למכור. אני מעוניינת לקנות."
"למכור. למכור משק בכנרת? שמעת כבר מישהו שמכר?!..."