31.12.65
היו ימים בהם היה זה עונג לקום בבוקר, לגשת לתיבה, לשלוף ממנה עיתון ולהיסב עמו על כוס קפה. על המרפסת, בחדר או במטבח הפרטי שלך – היתה נפרשת הארץ כולה, עם סיפוריה הקטנים והגדולים, בעיות, שמחות ועצבונות... של אחרים. ואם כי כל אדם, בעצם היותו אדם-נושם ויצור חברתי – מגיב ומושפע מן הקורות לזולת, בכל זאת נשארת, אתה הקורא, צד שלישי, משקיף אובייקטיבי פחות או יותר.
רק יחידי סגולה מבורכים או מקוללים, נמנו עם הצד השני. עם אלה שהעיתון כתב עליהם: מנהיגים, אמנים, מדענים, או להבדיל אלף אלפי הבדלות – פושעים ועבריינים למיניהם.
הראשונים, כלומר – הסולת, היו נוטלים את העיתון בידים בוטחות ובחיוך על שפתיים כדי לדעת מה שלומי הבוקר? – האחרונים – כלומר הפסולת – אף הם שאלו את אותה השאלה אך העיתון היה מרעיד בידיהם מפחד.
אני פוחדת לפתוח את העיתון עם בוקר. אני פוחדת לדעת מה החליטו היושבים למעלה יהיה שלומי היום, מה יהיה שלום ילדי, משפחתי וידידי.
*
ואני אינני יחידה. פחד ירד על הארץ. מורא, שחדר לכל השכבות, שמעביר את האנשים על דעתם, שמדיר שינה מעיניהם, שעושה אותם חולים, פשוטו כמשמעו.
כן, אני מדברת על משטר המסים, אבל לא רק על הכסף שצריך לשלם אלא על השיטה, של חוסר שיטה, על שיטה של הפתעות, של אי קיום הבטחות, של מניעה שרירותית של זכותו האלמנטרית של האזרח לתכנן את עתידו הקרוב ביותר אפילו. מין משחק מחבואים של הערמה, של סידור".
*
אנשים המבקשים לבצע פעולה כלשהי, אינם יכולים לחשב את כדאיותה, אם מעורב בזה משרד ממשלתי. סיפרו לי זאת ולא האמנתי. הלכתי כעדה ושמעתי במו אוזני את השיחה הבאה בין אזרח לפקיד מס הכנסה בכיר:
הפקיד: תבצעו את העיסקה, אחר כך נחשב לכם את המס.
האזרח: אבל אני רוצה לדעת מראש אם כדאי לבצעה.
הפקיד: אנחנו לא שרות אינפורמציה, פנו לעורך דין.
האזרח: אבל עורך הדין גם הוא אינו יודע. הייתי כבר אצל עשרה.
הפקיד: זה נכון. אין חוק ברור. ועל כן תבצעו תחילה את העיסקה...
לאחר דין ודברים ממושך הסכים הפקיד שבמקרה הנידון אפשר יהיה לשחרר את האזרח מתשלום מס הכנסה, כנראה.
האזרח: האוכל לקבל אישור על כך בכתב?
הפקיד: (בחיוך ערמומי) אישור בכתב? לא. ועוד. אם אשאל אכחיש את דברי. לא אמרתי, לא יעצתי. אינני יודע. תחילה נא לבצע את העיסקה ואחר כך תבואו אלינו.
*
כן, אני מדברת על התוספת של 200 לירות שנצטרך לשלם בעבור הלימוד בבית ספר תיכון, עליו החליט משרד החינוך, באמצע שנת הלימודים. אמנם, הודיעו לנו רשמית כי מבין 100 אלף תלמידי התיכון שישנם בארץ - 40 אחוז הם בנים למשפחות מרובות ילדים ומשפחות החיות באזורי פיתוח שהכנסתם אינה מגיעה ל-110 ל"י לנפש לחודש. הם לא יהיו חייבים לשלם תוספת. ועוד 40 אחוז ישלמו תוספת חלקית ורק העשירים ישלמו את התוספת המלאה. ומי הם העשירים? משפחות המשתכרות 201 ל"י לנפש. ונפשות נחשבות רק עד גיל 18 בלבד. (חייל איננו נפש).
הווה אומר – אדם המשתכר 800 ל"י ברוטו לחודש – שהוא בעל משפחה של ארבעה – והמשתכר נטו – לאחר ניכוי מס הכנסה, קליטה, ביטוח לאומי, מסים עירוניים, מים וכו' בקושי 550 ל"י הוא עשיר מופלג ואסור לו ליהנות מהנחות כלשהן מחשבון המסים שהוא משלם – והוא חייב לשלם כאלף ל"י שכר לימוד לילד אחד, ואם יש לו, חלילה, שני ילדים – הוא חייב לשלם אלפים. אלפים לירות שכר לימוד בבית ספר תיכון!
אין זה מוצא חן בעיניך, או גרוע מזה, ידך אינה משגת, אף כי הממשלה החליטה שאתה עשיר מופלג – אל תעניק השכלה תיכונית לבנך. תשאיר אותו בעל מום לכל ימי חייו.
כי מה הוא אדם בתקופתנו, שלא רכש לעצמו אפילו השכלה תיכונית?! מי הוא ההורה שלא דאג לתת לבנו השכלה אלמנטרית? מה דמות תהיה למדינת עם-הספר שבניה יהיו בורים?!
*
אני יודעת – היושבים למעלה בוטחים ביידישע מאמעס ויידישע טאטעס שלא יקפחו את ילדיהם, ואת עמם. שיעשו מאמץ, אנושי, על אנושי, ולא יפסיקו לימודיו של הבן והבת. שמי שנאנח ושילם 800 ל"י, יוסיף עוד אנחה וישלם 1,000. אבל אין לבסס מדיניות על אימפולסים אמהיים. יש לנו הרשות לתבוע שהמסגרת אשר בחרנו לעצמנו לא תיהפך לאזיקים.
אין לנו אמביציות להיות נושאים לכותרות. החזירו לנו את שלוות כוס הקפה של הבוקר על קריאת עיתון שמדבר באלה האוהבים להיות בכותרות.