18.6.76
- ממסיבת עיתונאים בבית סוקולוב -

"האם אמת הדבר, שכאשר חסר קצת כסף בקופת המדינה (ומתי לא חסר) שולחים שוטרי תנועה לרשום 'רפורטים'?"

"האורח לרגע" שלנו, ניצב משנה יוסף קמרי, כמעט נופל מכיסאו, הכיסא עומד בבית סוקולוב, הוא בית העיתונאים בתל אביב, היום שישי בשבוע, האווירה חגיגית. כל יום שישי שורה אווירה חגיגית בבית העיתונאים. באים לשתות קפה ולראות את המתחרים ועדיין מקווים שמישהו מהם קרא את כתבתך ויגיד משהו, יש הזדמנות למתוח ביקורת, להחליף דעות על הנוהגים בספינת ישראל הקטנה – ובעיקר – מפגינים נוכחות. אני עדיין כאן, עלי אדמות. פועל ומפעיל ומשמיע קולי. נעים גם להזמין לשם אורחים. לראיין אותם על הקרקע שלנו. לא נעים לשאול שאלות כגון זו שבה פתחנו את רשימתנו...

"לא דובים ולא יער," מזדעק נ"מ קמרי, מפקד משטרת התנועה בתל אביב רבתי והמחוז. "אני מכחיש בכל תוקף שמועה זו." לדבריו אין שום קשר בין צרכי המדינה והמשטרה. "איש אינו מקבל הוראה להביא כך וכך דוחות. אין שום מכסה שהיא. גם מי שחוזר בלי אף דוח לא רושמים לו דוח..."

"יד על הלב?"

"יד על הלב."

"האם אני צריכה להבין ששוטר שמביא הרבה דוחות אינו מקבל פרמיה?"

"נו... באמת..."

"אין במשטרה רישום, מעקב על מספר הדוחות שרשם שוטר פלוני? זה לא מסתכם לטובתו באיזה שהוא מקום?"

יש רישום

ובכן, יש רישום ויש סיכום. נ"מ קמרי מבטיח שזה רק לצרכי מעקב. לדעת מה עשה ומה לא עשה השוטר ביום עבודתו. התחנה מנהלת יומן, ובה רשומים שחור על גבי לבן שמות השוטרים באזור ומה הביאו איתם בחזרה, לפי הסעיפים של סוג העבירה (מהירות, רמזור, נסיעה על שוליים, תמרור, אי מתן אות, סטיות ועקיפות חציית שטח הפרדה, קו הפרדה וכו') וכמובן גם יש סיכום הרפורטים של כל שוטר ושוטר.

"אמור לי מר קמרי, מפני מה, אם אכן אין חשיבות למספר הדוחות שהשוטר רושם, מפני מה הם כל כך נלהבים לרשום אותם? מובן שאדם המופקד על שמירת שלומנו, וחיינו מופקדים בידי הנוהגים ברכב ובלי חוק ושמירה על אותו חוק, לא יהיו לנו חיים, שאותו אדם יעשה למניעת אסונות, ומכאן ישמור על קיום חוקי תנועה. אבל מרבית הפעילות של משטרת התנועה, מרבית הדוחות הנרשמים הם בעבור חניה. ובחניה הרי אין סכנת נפשות.

"יתרה מזאת, כאשר אזרח מקבל דוח בעבור חניה שלא כחוק – אם החנה את מכוניתו באזור עמוס שאין בו מקומות חניה משום שהרשות העירונית לא דאגה לכך, או משום שזמנו דחק או בגלל אלף ואחת סיבות מוצדקות או לא מוצדקות אחרות – יוצר הדבר איבה בין משטרת התנועה והאזרח, ותסכים עמי ששיתוף פעולה, שהבנה בין האזרח למשטרה, חשובים מכל. בלי משמעת פנימית, בלי הכנה ואהדה – לא תועיל המשטרה.

"אמת ויציב," אומר מר קמרי.

"תסביר לי אפוא, מפני מה לא ימחוק שוטר דוח, לא יקרע אותו ויזרוק לפח את הפתק, כאשר ייווכח שרשם דוח שלא בצדק? למשל אם האזרח החנה את מכוניתו רק לרגע, משום שלא נמצא מקום אחר כדי להוריד משא, חזר והשוטר כבר עומד עם הפנקס?"

"ערב פסח. ניגשתי למסור וילונות לכביסה. רציתי להיות בעל טוב ויהודי כשר ולהכין את הבית לקראת החג. הווילונות כבדים..."

"מצטער" אומר השוטר. "כבר התחלתי לכתוב."

"אל תצטער – קרע."

דבר אל הקיר. האזרח בשלו והשוטר בשלו. כאילו לא היינו בארץ היהודים.

"מסיבה פשוטה," מסביר המפקד, "השוטר מקבל מספר פנקסי דוחות והוא חותם עליהם. הוא חייב להחזיר אותם לתחנה. אין הוא רשאי למחוק או לוותר. הוא רשאי לכתוב מצדו השני של הדוח 'טעיתי. מבקש למחוק'. ההחלטה בידי המפקד. והמבין יבין."

צומת החתיכות והחתיכים

לא נדבר בעלמא. נדבר על תל אביב שמר קמרי מופקד עליה. ובכן בעיר הזו קיים בין השאר מרכז חתיכות והחתיכים. והמרכז הזה נודד. פעם זה היה ברחוב דיזנגוף. כל יום שישי בשעות הצהריים היו נאספים לשם כל החתיכים והחתיכות. מין בורסה לבילוי זמן, לפגישה, להיכרות. המרכז עבר לרחוב ז'בוטינסקי פינת רמז. כל יום שישי, אחר הצהריים נוהרים לשם. ושמח... בימים העצובים שלנו – שמח ללב לראות את שוק החתיכות והחתיכים, שדומה שאין להם שום דבר בראש לבד מנעוריהם. נעים לראות אפילו את נוער הזהב המדגים את מכוניותיו ואופנועיו – אפילו אנו מצווים על הידוק חגורה, להללו חגורות הדוקות מאוד. כמו גבעולים של פרחים...

החנויות בסביבה כבר סגורות. המסחר פסק. האוטובוסים כבר חדלו משרותם הקבוע – ואז – אז מופיע שוטר, ולפעמים גם שניים, ומופיעות גם מכוניות גרר. והעסקים פורחים וגם האיבה פורחת. כך מחנכים לשיתוף פעולה? למי בכלל מפריעות המכוניות החונות שם?

"אולי," אומר מר קמרי "אולי מבחינת התנועה אין צורך בדוחות למתכנסי "אכסודוס" בקרן ז''בוטינסקי ורמז, אבל מה לעשות והשכנים מתלוננים? גרים בסביבה זו לא רק בני נעורים, גרים שם גם אנשים בוגרים ורעש האופנועים, השיחות, מפריעים את מנוחתם.

רק המכוניות החונות מפריעות לשינה? הקהל המתאסף שם למטה עד שעה מאוחרת בלילה, יומיום, אינו מפריע? מדוע אין אוסרים על הקהל לשבת שם? מדוע אין רושמים לאורחי בית הקפה 'רפורטים'? אדם המבקש שקט אינו צריך ללכת לגור ברחוב ראשי. ובוודאי לא מעל בית קפה שאינו פועל במחתרת.

המפקד מסביר, שהחניה במקום זה אסורה כל ימות השבוע. ואם גם המשטרה רוצה להעלים עין בשבתות, אינה יכולה לעשות כן כאשר דיירי הסביבה מתאוננים.

קצת מפליאה הזריזות של המשטרה במקרה זה. לא פעם מבקשים את עזרתה של המשטרה בעניינים הרבה יותר דחופים מחניה שלא-כחוק על המדרכה, פריצות, גניבות, הסגת גבול – ועד שהיא מופיעה עוברים ימים וגם שבועות.

אנחנו מדברים על משטרת תנועה – מזכיר מר קמרי...

תפוזים עליך

מסתבר שהשעות הטובות ביותר לעבור בעיר שלא בהתאם לחוק הן שעות העומס הגדולות. בשעות אלה אין המשטרה דואגת אלא שהתנועה תזרום. אז לא יעצור אותך שוטר ולא ירשום לך דוח; הוא או היא, השוטרת, ינופפו בידיהם – הלאה, הלאה. אז מובטח לך לא לעורר זעמה של השוטרת שכמעט לעולם אינה נוהגת במידת רחמים. שכמעט לעולם אינה מסתפקת באזהרה. דווקא בשעות שהעומס קטן, בימים שכמעט אין תנועה, אז טעים אתה לחיכו של שוטר התנועה.

"איפה?"

"בעיר."

"בעיר זה לא שוטר. בעיר זה 'תפוז'."

"אבל השוטר איכשהו מעורר כבוד במדיו. הוא לא נראה כאדם פרטי אלא כמוסד. ואילו 'התפוז' – בלורית ארוכה, סנדלים, עיניים מפוזרות של פייטן, מין 'היפי'. וכשזה מקפיד איתך אתה איכשהו אינך מבין מה לאותו 'אינטליגנט' מפוזר ול'סדר מוכרח להיות'."

אבטיחים תפוחים ופרחים

קמרי מודה, שההופעה לא תמיד גורמת הנאה. ה"תפוז" אינו ההמצאה שלו. ה"תפוזים" הם בחורים אינטליגנטים ועושים עבודה יפה בארבע השעות שלהם. ככל שידוע לו הבחורים האלה דווקא מנומסים ומסתפקים בדרך כלל באזהרה. ודומה שהאזרחים כבר למדו לקבל אותם.

"שמתי לב שאתם רושמים דוחות על נסיעה בשוליים. מה אכפת אם מזרימים תנועה גם על השוליים? מדוע מותר לעבור מימין ואסור משמאל? ובעיקר בשעות עומס, כאשר נוצרים פקקים?"

"צריך לשלול לשואלת את הרישיון. רבים מן האסונות נגרמים מנסיעה על שוליים, מעקיפה, מעצירה בהם, מזינוקי פתע. המשטרה נלחמת בשוליים הללו, ועושה ככל יכולתה למנוע מיפגע זה."

"אז כיצד יעצרו ליד דוכני אבטיחים, תות שדה, פרחים?

"אסור לעצור לידם. אסון לעצור לידם. והעבריינים נענשים וייענשו בכל חומרת הדין. כל המסחר הזה הוא בגדר עבירה על החוק מכל הבחינות."

"אני חושבת שמאוחר לעשות זאת. זהו כבר חלק מן הנוף הישראלי, ואפילו חלק יפה ומשובב נפש. הוא המודיע על חילופי העונות. הוא המביא את ביכורי הקיץ והחורף והאביב והסתיו. יפה לראות את האוהלים, את המשפחות הבאות לגור בצדי הכבישים, את המשקים המביאים את הפירות אל הדרכים. צריך למצוא פתרון אחר, שיהא בשרות אותם אזרחים, איכרים, קיבוצאים, בעלי מיקשות אבטיחים, אפילו הסוחרים. מה יש? זה יפה."

"יופי הוא עניין של טעם. זה לא יפה, וזה לא הוגן. אלה חנויות בלי מסים, אלה סוחרים בלי רישיונות, אנשים בלי שמות, חזקות על שטחים לא להם."

דו קיום בשלום

"באמת? מניסיוני בדרכים לא כך הוא, אלא להפך.למשל אותו ישוב בדרך לירושלים בו מצווים לנסוע במהירות של 60 קילומטר לשעה. אך עוברים את הכפר בזחילה (הממושמעים) והאחרים בדהרה – את מי מוצאים בראש הגבעה? מלכודת של המשטרה. עתים מכונית אחת, עתים שתיים. העבריינים נתפסים ונענשים ובעלי ניסיון שהאטו אינם מסתירים הנאתם. אולם על אותה גבעה מי עומד? מוכרי פרחים ומוכרי פירות! עומדים על השוליים העבריינים על החוק והשומרים על החוק, זה בצד זה תוך דו-קיום בשלום, ולא עוד אלא שבמקומות רבים שמוכרים בהם פירות ופרחים נעצרות מכוניות משטרה, כדי לקנות..."

היו לי עוד הרבה שאלות. למשל: למה אין אחידות בהוראות תנועה? למה כאן מותרת הכניסה לימין תמיד. ושם לא? למה ממשיכים הרמזורים לעבוד גם בלילה, ועומד הנהג כמו אידיוט ומחכה לאור שיתחלף ברחוב ריק לחלוטין? האם אי-אפשר לסמוך על האינטליגנציה של הנהג? למה בכל זאת אין בידי השוטר הרשות למחוק דוח אם הוא נוכח שלא צדק? הרי נוטלים ממנו את יחס הכבוד שהוא ראוי לו, ממעיטים דמותו בעיני האזרח. והרי כל כך חשובה תדמיתו של השוטר, לא כן. אלא שהרשימה מתארכת וגם האורח חוזר ומזכיר שאצה לו הדרך והוא הרי רק אורח לרגע, מחכים לו במשרד שלו.

נ"מ קמרי מזכיר לנו שאנו כבר מכרים ותיקים, עוד ממחוז רמת גן. והסיפור שהיה כך היה. קיבלתי "רפורט" בעבור חניה, כמובן. לא שילמתי את הקנס. הכפילו אותו בבית המשפט. באו שוטרים והזכירו ששכחתי לשלם. שאם לא אשלם אאסר. בחרתי במאסר. קמו ונסעו. כעבור שבועיים חזרו להזכיר. הם בשלהם ואני בשלי. תובעת את זכותי האזרחית להיאסר. לבסוף אספו אותי ביחד עם מזוודה ונסענו לבית המעצר. בדרך נעצרנו במשטרת רמת גן, לומר שלום למפקד, כבקשתו.

ביקש גם לראות את הדוח. הסתכל, בדק. שלח להביא תה. שתינו. סיפר על עצמו. על כך שדור שלישי הוא בארץ. תימני. היכן החית הגרונית? היכן העין? – אין. מצטער. מכאן לכאן חזר אחד השוטרים עם הדוח וקבלה על תשלום הבררה. ברשותך – אמר – הרי לא ארשה לגברת ללכת למעצר בשביל שלושים לירות.

שלושים לירות בימים הם היו הרבה כסף. בייחוד ממשכורתו של איש משטרה. מה יכולתי לעשות? החזרתי כמובן את החוב. כעסתי – אבל גם צחקתי. אני שכחתי את סיפור המעשה. הוא זכר. שיטה היא אצלו...