14.1.72
עץ המנגו הזה היה גדול מכל עצי המנגו שראינו בדומיניקנה. נופו כיסה שטח של דונם ואולי אף יותר. ותחת נוף זה התקהל כל הכפר וערך שוק. טיגנו נתחי בשר וקרביים ופלחי פלנטוס, מכרו קני סוכר ומיני מקלות-סוכריה מסיבי סוכר חום, ועוגות של חלב נוקשה, ומיני מאפה ממולא בהשד-יודע-מה, ופירות מנגו קטנים ומוכתמים שנושרים ישר מן העצים וטעמם נפלא, ומיני אבוקדו, ויוקה, וגינאה ואננסים. רכנו הנשים, כל אחת על ערימה עלובה משלה של פרי וירק, וסביבן ילדים ובעלים וסתם נשים וסתם קרובי משפחה.
והיה שמח מאוד.
בצדו האחורי של העץ לא זה הפונה אל "החזית" שעם דרך המלך, מצאה לה פינה אישה מיובשת וקמוטה. על תיבה שבורה ערכה את מרכולתה קומץ אגוזי קאשיו פראיים, שהיו קטנים ורזים ומסכנים מאוד למראה, אפילו בשוק המסכן הזה.
משנעצרה המכונית – קפץ כל השוק על רגליו וסגר עלינו. הילדים נטפלים לשולי הבגד, הנשים מציעות את סחורתן, וכל אחד מושך אל "החנות" שלו. רק מוכרת אגוזי-הקאשיו, המשיכה לעמוד ליד אוצרה, יחידה, סופרת חמישה-עשר אגוזים זעירים שדמו לשעועית צמוקה וקלופה, עוטפת אותם בפיסות נייר לכעין משפך זעיר, מוסיפה רווח של אוויר וסוגרת בקיפול, לפי דרישות העולם המודרני המקפיד על מזונות ארוזים ומנופחים למראה, ללמדך שהמימרה "אל תסתכל בקנקן" – אינה תופשת עוד. העיקר הקנקן...
הילדים נטפלו ועלו עלינו כמו נחיל נמלים. במהירות מסחררת הוטבעו על לבושו של כל אחד מאתנו מאות "חותמות" של כפות ידיים מבקשות. מאליהן מתרוממות ידיו של הנתקף כמו לאות כניעה. מבחיל, מבחיל – צעקה גברת מנומסת אחת שהיתה עמנו ונמלטה אל המכונית. והם אחריה. מיהרה להעלות את החלונות, כשעל הזגוגיות מתדפקות ידיהם ופרצופיהם, ואילו היא נחנקת בפנים מחום.
ומיסטר קהאן, אמריקני גבוה בעל לב רחום וחנון – עומד בתוך כל ההמולה הזו, כמו גוליבר בארץ הגמדים, צוחק בטוב לב.
"מי שרוצה לטייל בארצות אלה צריך לדעת שככה זה. הם מסכנים, האנשים הללו. וזהו גם מנהג המקום. הוכחה שאתה אדון – סניור, ולא אחד הילידים. זו קבלת פנים כזו," המשיך לעמוד ולצחוק בצחקוקים קטנים, כמו אדם שמדגדגים אותו להנאתו. וקאהן שלנו פורץ בעשרת המשפטים השגורים על פיו בספרדית, ובתוך המשפטים האלה יש ברכות ויש קללות ויש קטע של שיר ויש שאלה כמה זה עולה ויש כל מה שצריך כדי שהילידים יעמדו עכשיו בצד, מלקקים גם הם להנאתם.
"סניורה," פנה קהאן אל מוכרת אגוזי-הקאשיו באבירות ספרדית, "מה את רוצה בשביל כל אגוזיך?"
עמדה האישה באמצע ספירת האגוזים, יד אחת מחזיקה בכפה קומץ ויד אחת מחזיקה "מאזני משקל," עמדה כמו קפואה בחום הלוהט מטה את אוזנה לשמוע, אם אכן לא טעתה.
לבו של קהאן גאה. הלב היהודי הרחום והטוב ראה את האישה השדופה רצה לבקתה שלה, בין כל אנשי ונשי הכפר רחבות המתנים, - רצה אל הילדים שלה ואל הנכדים שלה, שכנראה כה מורעבים הם עד שלא עמד בהם הכוח לבוא עמה עד השוק ולתפוס בשולי הבגדים של עוברים ושבים. ובדמיונו שוב אין היא עומדת על אם הדרך, עד רדת החשכה – אלא כבר עומדת על האש ומבשלת משהו טוב, כמו נתח בשר ושעועית שחורה וזוכרת עד סוף הימים איך יום אחד הגיע איש גבוה וקנה בבת אחת את כל סחורתה. כמה שתבקש יתן לה כפלים, החליט בלבו.
"אז כמה את רוצה בעד האגוזים?"
נשמה עמוקות, ונתחייכה. הרימה שקית ונוגעת בידו: "עשרה סנט," אמרה.
"לא שקית אחת, סניורה. את הכל. לוס טודוס."
"לוס טודוס" נתחייכה, "יש לך פיאסטה."
"לא, אין לי פיאסטה. סתם."
"אהה – בטח יש לך חתונה. הבת שלך מתחתנת?!"
"לא – הבת שלי לא מתחתנת. אין לי בת."
"אהה, יש לך יום הולדת, אורחים חשובים באים אליך, יש חג של איזה קודש..." עמדה ומנסה כל מיני ארועים מתאימים המצדיקים קניה גדולה של כל אגוזי-הקאשיו היקרים אשר ברשותה.
מה זו עושה חקירות שלמות, מהרהר קהאן כשהוא משיב בשלילה, כל רצוני לקנות את הערמה הזו שלא היה בה אפילו כדי למלא מחצית אבטיח חלול, רוצה לקנות בשביל שתוכל ללכת הביתה ולנוח ולא לעמוד בחום המטמטם הזה, בתוך הזבובים הנטפלים. שתוכל לטפל בביתה. שיהיה לה טוב פעם אחת בחיים. שתהיה לה אגדה להיזכר בה ולספר לילדיה, לנכדיה.
אבל זו עומדת וחוקרת ונעה בראשה...
"אין לך יום הולדת, ואין לך חתונה, ואין לך פיאסטה , ואין לך חג של קדוש, ואורחים אינם באים אילך, אז למה לך הכל. הנה, עשרה סנט בשביל עטיפה אחת," חזרה והושיטה לו עטיפה כסוף פסוק.
"מה אכפת לך בשביל מה אני צריך את זה. אני צריך את זה בשביל לאכול. בשביל לתת לציפורים. מה אכפת לך. אני צריך את זה ואני משלם," הפטיר קהאן בחוסר סבלנות.
"ואני, אם אמכור לך הכל בבת אחת – מה אעשה אני בבית, כל היום לבד?..." |
|
|
|