12.9.75
המטרה היתה ים המלח. לעשות את החג 300 וכך וכך מטרים מתחת לפני הים, באוויר עם הרבה חמצן. אבל בדרך, כיוון שהגענו לירושלים ששינתה מטעמה ולהטה ככבשן, חשבנו – אם כך בירושלים מה יהיה בסדום? ונשארנו לעשות את החג בעיר הקודש.
להיות בירושלים זהו חג, להיות בירושלים בראש השנה צריך להיות חג החגים. אלא שמשום מה אני מרגישה דווקא בחג הקדוש הזה לנו כאילו אני בעיר בגלות. מפה בוקעים קולות תפילה, מכאן קול פעמוני כנסיות, מכאן קורא המואזין למאזיניו מוכנית, באורך-רוח מנדנד. ואמנם אין הוא אלא סרט רשמקול.
יהודים צועדים בנחת בנחת לבתי הכנסת. בתי המלון שוב מלאים וכמהים לציון, וגם השווקים. הכותל מושך אליו המונים וקריה גאה של בתים ששבו לגבולם מלבינה והולכת מעליו.
מלמטה, מרחבת הכותל, נראה הרובע היהודי הבנוי אבן ירושלמית לבנה ורודה כמלאכת מחשבת. לכבודו של בית המקדש שחרב, לכבודה של ירושלים הנבנית, לכבוד עם עולם. קריה יפהפיה.
למה ביקרו כל כך והכאיבו לעושים במלאכת השיקום והקימום? אם קופח פלוני, אם נושל אלמוני, צריך לדעת להבדיל בין קיפוח אישי לבין צדק הנעשה לעיר ולעם. כל חדר שנבנה נוסף לכתר הבניה כאבן יקרה. כל משפחה שבניה גדלים בין הכתלים הללו תוקעת שורשים שלא ייעקרו. לאכלס את ירושלים ובעיקר את הרובע מסמל יותר מכל ונותן טעם יותר מכל לשובנו הנה. כל סימטה מרוצפת, כל חלון מואר, כל סיר המתבשל על כירה, קול בכיו של תינוק, הם אבנים למקדש הבית השלישי...
כך אני חושבת ומטפסת מעלה אל הקריה הלבנה ומצטערת צער רב שלא ניתן לי מבוקשי להשתכן ברובע היהודי, שאנשים שנרשמו הרבה אחרי כבר גרים בו ואני עדיין מחכה לתורי, ואני מהלכת ומצטערת ומקנאה ומתנחמת. אומרים "הרעש רב כאן", אומרים "הדירות סמוכות זו לזו וכל אחד יודע מה מתבשל אצל האחר". אומרים שבימי חול רעש המכונות ואבק עומדים באוויר ואך פוסקות אלה מרעשן באים הילדים המצווחים בחצרות ובסמטאות.
אני לא ראיתי כל אלה. ראיתי בתים יפים שתריסיהם ודלתותיהם נעולים, ותמיד אומרים: "נסעו לחו"ל",
"הבן טרם התחתן",
"לא באו הפעם ל'וויקאנד' מתל אביב..."
לא נורא, העיקר שקבענו עובדות, שבניניו בתים והלב שבלבו חומה מביט אל עיר עברית, אל ישיבות של אברכים הלומדים תורה...
בתום החג הלכי לטעון טענותי במשרדי החברה.
רעש והמולה.
יהודים מקוממים את ההריסות מול הר הבית.
העושים במלאכה: אחמד ועבד ותאופיק ומוחמד.