14.1.72
מן הון להון נהייתי דייל. אז טוב לי, מה?! אני לא מתאונן. מה חסר לי.
כמו שאתם רואים אותי אני גבר מן העולם הגדול. פאריס, לונדון, ניו יורק. קפיצה לקייפטאון, סנדוויץ' בקופנהאגן, בייגל עם לאקס וקרים-צ'יס מעל לעננים. אוכל קאוויאר, שותה וויסקי סאואר. לובש סוודרים של קארדן, עם חגורה – מודה אחרונה, נעליים איטלקיות, הכי הכי רכות, וישן על סדינים מפוספסים של איב-סאן לוראן.
רמה, מה?!
ומה, אני עושה עם כל הרמה הזו, תסלחו לי בעד הביטוי, אני מביא קפה ליהודיות שמנות, מנגב את "מחלות האוויר" תסלחו לי בעד הביטוי, בקיצור, מלצר מעופף. אז אני אומר לעצמי, פעם במחשבות הכי קשות שלך היית חושב שתרד ככה לשרת כל מיני יהודיות שמנות ומזדקנות חולות אוויר?
לוא הייתי מספר את זה במושב שלנו לא היו מאמינים לי. אתם צריכים לראות איך מביטים עלי מאז אני מכסה את העולם בטיסות שלי. מקנאים בי! יה-בה-יה, כמו שאני קנאתי ברפי, הבן של השכן שלנו שהוא חבר של אחי, כשהוא נהיה דייל. ואבא שלי, לא תאמינו, אבא שלי שיש לו עבר מפואר ב"הגנה", ובצבא, ובבריחה. גיבור יעני, אחד שסחב על הגב בחורים ובחורות וזקנים וזקנות, שהיה נכנס לתוך הים ומוציא אותם משם בלילות, על הגב שלו – אז אבא שלי היה חוזר ואומר לי: "שמע, רמי, רק תגדל, רק תגמור את הצבא ותגמור עם הזיפת של 'לתת לאומה' 'לתת לעם' – הגיע הזמן שיתנו לנו לעשות לעצמנו, אך, לוא אני עכשיו גבר צעיר הייתי עושה חיים... הייתי קם ורואה עולם."
אז אני רואה. מה אני לא רואה. לא רואה את ניו יורק, לא רואה את פאריז, לא רואה את לונדון...
אני מגיע לשדה, אז הראש שלי כמו גלגל. עד שיוצאים מנמל התעופה ועד שמגיעים למלון, אז הדבר הראשון והאחרון שאני רואה באותו ערב או בוקר, הוא את המיטה. נכנס לרבע שעה ונשאר עד שצריך לאסוף את החבילות ולזוז בחזרה. מה זאת אומרת חבילות – כשאני יוצא אז אני עושה לי רשימה מה עוד נחוץ לי בשביל החיים המתקדמים שלי כגבר מן העולם הגדול. צריך תחתונים וגופיות כאלה שעושים פיגורה ועולים על הגוף כמו עור שני, ואינם עשויים מחומר סינתטי אלא מכותנה טהורה. צריך שיהיו צבעוניים, בחורות אוהבות, אדום, סגול, שחור, ועכשיו עושים עם דגמים – אז צריך דגמים אחרונים. מופשטים. וצריך דגם אחד שיהיה עליו לב ודגם אחד שיהיה עם אותיות גדולות כמו על הספר של סיפור אהבה, מכירים את זה. טוב. סט אחד לא מספיק, כי אני אף פעם לא מספיק לכבס. לקנות הרבה סטים אסור, כי פושטים מאתנו את העור במכס. מביטים עלינו כמו על גנבים. מבריחים. בודקים אותנו כמו חשישניקים.
נו טוב. צריך חולצות יפות, ומעיל רחצה ונעלי בית טובות, ומשקפי שמש "אמריקן אופטיקל", וסוודרים רכים, ומצלמה טובה, ושעון; ומזוודות שעושות רושם, ומעיל ייגרס עליון וחליפה ועוד חליפה ועוד חליפה, ומגבות של קרדן, וסבון של ירדלי, ובועות של וזלין, וקנטקט נגד נזלת, ומה עם כל הרשימה של החברות והמכרות, ומה עם כל דרישות השלום שצריך למסור. עד שאני מספיק לרדת מן הטלפון ולעלות לאוטובוס שנוסע לרומנו בשדרה השתים-עשרה – נשארו לי עוד ארבע חמש שעות לטיסה.
עד שאני מגיע לקנות שם את המשקפיים וקפה מדליה דיאורן ואת התחתונים ואת הגרביים ואת הסדינים עד שמגיע תורי להגיע אל שולחן מר רומנו – יש לי פנאי בדיוק לתפוס טקסי ולרוץ בחזרה למלון, להוציא מן האריזות, לארוז – ולקפוץ לאוטובוס ובחזרה ל"קנדי". וככה זה בלונדון וככה זה בכל מקום. אה! – בפאריז זה אחרת, שם נורא ביוקר ואפשר היה לראות משהו. אבל מה אגיד ומה אדבר – אני שונא להסתובב לבד.
ואני לא מכיר שם אף אחד. אני רואה בחוץ עיר יפהפיה – ואני יושב במלון ומביט החוצה. לבד להסתובב, כמו שאמרתי – אני שונא. אז בהתחלה, כשרק התחלתי, הייתי דופק על דלת של אחת הדיילות או מזמין אחת בטלפון שתיכנס אלי ותיכף ומיד יצא לי שם של פראייר. של אחד שרוצה. ואמרו לי חבר'ה – שמע, רמי, אם אתה לא רוצה לגמור את הקריירה ברבנות, אז תזהר לך.
חשבתי, יהיה יפה להיכנס לאחד החברים. לדבר טיפה, ללכת לאיזה מקום – אבל אחד שהולך עם אחד – נו טוב. מי רוצה שידביקו לו תוית של אתם מבינים מה. לא, שיש לי משהו נגד זה. כל אחד יכול לבחור לו את המין שלו ולעשות עם המין שלו מה שמתחשק לו, אבל אני לא בדיוק כזה. לא בדיוק ולגמרי לא. ועם הקרדן שלי והאודיקולון שלי, והסדינים שלי – כל מה שחסר לי הוא לצאת פעם או פעמיים עם חבר ואני מוצהר.
טוב. תגידו שאני יכול לגמור עם זה. אז איך אפשר לגמור עם זה ולסגור אחרי את השער. ואני כבר גבר מן העולם הגדול וישראל קטנה עלי... ואמא שלי כבר למדה לישון על סדינים עם פסים, ולהתגנב עם מגבות צבעוניות, ולעשן סיגריות תוצרת חוץ. ואני בעצמי, עם סטנדרד החיים שלי, איך אקפל את כל התקוות ואלך לחלוב פרות. ואבא שלי: כשאני בא לכפר והוא טופח לי על הכתף ושואל: "תגיד בן" – מסובב את הראש לראות אם אמא אינה שומעת וחוזר ושואל – "תגיד בן. טובות הצרפתיות האלה, מה? טובות כמו שמספרים עליהן?"
ואני מנפח את החזה ומספר לו סיפורי אלף לילה ולילה. איך אני מבלה בכל אותם בתים שאליהם אני מקבל מספרי טלפון (עוד אף פעם אף אחד לא הזמין אותי לבית אפילו לשתות כוס תה...) איך הולכים למוזיאונים ולקונצרטים, ולתיאטרון. ואמא שלי מאושרת, ואבא אומר לה: "את רואה!"... ואך היא מסובבת את הגב הוא חוזר ושואל: "לא שאלתי אותך על תרבות, בן. שאלתי אותך על תרבות הגוף." ואז אני מספר לו סיפורים, וקורא בכל מיני שמות, והוא מלקק את שפתיו בהנאה וכשאני חוזר מהטיסה הבאה הוא שואל אם פגשתי אותה.
"את מי?" אני שואל. "את סוזי?"
"לא," אומר אבא. "בניו יורק זו לא סוזי, זו קתרין. שכחת. קתרין."
וכך שנינו, אבא ואני, בייחוד אבא שלי, עושים חיים לא נורמאליים עם סוזי, וקתרין, ומריק, ומישל. הוא – במושב שלנו ליד הפרות. אני – כשאני ישוב לצידו וצריך להמציא המשכים לכל אותן הרפתקאות בניו יורק, לונדון, פאריס... אז איך אני יכול לאכזב אותו. איך אני יכול לקום ולהפסיק לשוט בעולם הגדול והנפלא הזה, שכל שעריו פתוחים לפני – מנמל התעופה לבית המלון, ומבית המלון לשדה. |
|
|
|