26.1.68
רק חול ואבנים והרים קרחים. ורוחות עזות. ובימים האחרונים הצטרף גם שלג לגשמים שירדו במבול ושיבשו את הדרך-לא-דרך המובילה למנזר סנטה קתרינה שבמדבר סיני.
ומדדים ברגלים יחפות, ברגלים עטופות בסחבות, ברגליים פצועות וקפואות על סלעים ואבנים קפואות. מדדים שעה, שעתיים כדי להגיע למנזר ולקבל שם את מנת החיים, את מנת הלחם היומית שהיא עיקר מזונם.
שלוש לחמניות קשות כאבן לילד, ארבע לאישה, חמש לגבר. קר והבטן מזמרת שיר-מזמור לרעב נצחי, וקשה להירדם בלילות כי אין פינה חמה אליה אפשר להימלט. רצפת ביקתת-האבן עשויית העפר, לחה ואף קפואה, הסמרטוטים בהם מתכסים – רטובים אף הם וקרועים ובלויים לא פחות. והבגדים אותם לובשים, אם ניתן לקרוא להם בגדים, נדבקים לגוף כמו קליפה; וכבר מזמן צמחו אל הגוף כמו עור שני, וה"עור" הזה רועד מקור ביחד עם הגוף כולו.
לא שפר חלקם של בדווי סיני ובייחוד כך של אנשי השבט ג'בליה, הנחשבים נחותים וזרים עד היום הזה. ידוע סיפורו של שבט זה שהובא מסרביה, רומניה או מצרים, לפני 14 מאות שנים, כדי לאבטח את המנזר ונזיריו מפני שודדי הסביבה; לעבוד בו ולשרת בו – תמורת מזון זעום. ברבות הימים אוסלמו אנשיו, שהיו כנראה נוצרים. פניהם שונות מפני בדווי הסביבה האחרים והטיפוסיים. עיניהם בהירות יותר, והנשים שלהם נחשבות ליפות בבנות המדבר. בכל זאת לא מתחתנים בהם, ב"פלבאים" אלה, כפי שמתייחסים אליהם יושבי המדבר האחרים.
*
אולי משום כך היה כפל טעם במחווה של מועצת הפעולות אשר שלחה ביגוד לנשים ולילדים של השבט. טעם של אחוות-פועלים וטעם של אחוות-נשים.
כאשר סיפרנו על מצבם הקשה של אנשי השבט למזכירת מועצת הפועלות, הגברת בבה אידלסון, וביקשנו ממנה להעביר ידיעה בקרב חברות מועצת הפועלות, על איסוף בגדים – נימקנו את בקשתנו גם בטעם לאומי. אמרנו לה שזה טוב ונבון מטעמים פוליטיים, להושיט יד עוזרת לילדי-מדבר אלה, שנולדו מקופחים עוד בטרם נולדו. שבדווי סיני מקבלים את כוחות צה"ל בצורה אוהדת, וצריך להגביר אהדה זו. ש"מי יידע מה יהיה עתידנו בסיני" וכי טוב שיהיו לנו ידידים שם. אמרנו שבגד הוא עור שני לאנשים אלה, ומה קרוב לדם יותר מעורו?!
"ומטעמים אנושים גרידא – לא מספיק?" שאלה בתשובה הגברת אידלסון. "אני חושבת," המשיכה. "שהחברות תקבלנה ברצון את רעיון איסוף הבגדים לבדווים שלך. ילדים רעבים, ללא בגד לעורם. הם עניינה של כל אישה וכל אם, יהיו הילדים מי שיהיו ותהינה הנשים מי שתהינה."
אבל עם ישראל מבורך בדאגות לרוב, גם בלי דאגת הביגוד לבדווי השבט ג'בליה היושב לרגלי הר משה בסיני. היו גם שסברו כי ילדינו קודמים, שגם אצלנו עדיין ישנם ילדים שאין כתונת לעורם ועד כמה צדקו הוכיחו "תאומי פטיש".
אם כך ואם אחרת המפעל לא זכה לפופולריות רבה ולא נאספו בגדים לרוב, ובכל זאת...לוא ראו הספקניות את המעמד הזה, כאשר הגיעו הבגדים המשומשים למחוז חפצם – היו חושבות אחרת.
ולוא ראו אותו אלה שנידבו את הבגדים, היו מברכות את עצמן ושואפות רוב נחת מן השמחה שגרמו לאחיותיהן המדבריות, ומן הנצח שהנחילו לבגדים הישנים שלהם. כי בגד במדבר עובר מדור לדור עד אחרית הימים.
*
הבגדים נארזו בארבעה שקים גדולים. מכונית צבאית רצינית באה ואספה אותם ממשרדי מועצת הפועלות אשר בוועד הפועל; מטוס משדה תעופה אי-שם בארץ, העביר אותם לפיקוד בסיני ביחד עם תחמושת; בחורים שלנו הובילו אותם בקומנדקאר, בדרך מדברית קשה. לבסוף הגיעו למנזר, שם קיבל אותם הרס"ן יוסף, הממונה על מנזר סנטה-קטרינה מטעם כוחות צה"ל, ושלמעשה היה אבי הרעיון. יצא "מנשר" אל המאהלים כי נשי תל אביב שלחו שמלות לנשי וילדי השבט. נקבע מועד ועם בוקר התחילו להגיע מרחוק ומקרוב, חבילות אדם. מזה נסתדר תור לקבל את מנת הלחם היומית מאת הנזירים (שאת הקמח לאפייתו סיפק כידוע צה"ל) ומזה הסתדר תור של נשים שבאו לקבל שי מנשים יהודיות – גם אותו מידיו של קצין צה"ל. הבגדים שהגיעו היו משומשים אמנם, אך היו נקיים ומסודרים וכל אישה קיבלה משהו. זו שמלה, זו סוודר חם, אחרת גרביים וגם מעט לבנים אינטימיים, שלא תמיד ידעו הבדוויות למה הם משמשים בעצם, וצחקו צחוק רב.
התחילה תכונה נרגשת בתוך "הבוטיק בתפאורת מדבר". נשים – נשים הן. ובגדים מוצאים אותן מדעתן. שמלות נוסכות עליהן שיכרון כזה שאין להשוותו בעצמתו לשום שיכרון אחר. מתוק השיכרון הזה. מפתה. נשתקפו הבדואיות, אחת בעיני רעותה, מאין שם ראי שיראה להן את בבואתן. וכבר הן רואות עצמן גבירות נישאות. מאדאם פומפאדור ספק אם הרגישה עצמה כה מגונדרת ולבושה, כפי שראו עצמן הבדואיות הקטנות בעיני דמיונן...
הגנה מפני הקור, הגשם והשלג – ירדה למדרגה שנייה. משולבות צעדו ל"בתיהן". ועוד ימים רבים יתנהל סחר-חליפין ביניהן, כדי להשלים את הטואליטה.
*
ועתה, אם יזדמן לכם לטייל בדרכי המדבר בואך הר-סיני, ותפגשו בבדווית בבלויי סחבות, מגונדרת לפתע בחלק מחליפת ג'רסי של "אלד", נעליים גבוהות עקב מאיזה סלון גדול או מן "המשביר המרכזי" או מן הסלונים של "נוה-שאנן", מעיל בתפירה עלית של "גניה", קצת משופשף פה ושם אבל מעיל עם גיזרה ועיטור של סרטים או פרווה - תדעו שזוהי אפנת "בוטיק מ"פ". הן תראינה לכם, בגאווה רבה, הגברות השזופות הללו, תווית שכתוב עליה "מייד אין יזראל". ואם גם לא השיקול הפוליטי עמד לנגד עיניהן, אלא שיקול הומאני, עשו נשי מועצת הפועלות להעמקת יחסי הידידות ביניהן לבין יושבי המדבר. כתב-רעות זה ששמו חוט, נעל, סוודר – הוא הרבה יותר עמוק ובר-קיימא מאשר זה שנכתב ונחתם בדיו. בגד הוא מין דבר כזה שלא יבגוד. כי הוא עור שני. ומי קרוב יותר לאדם מעורו?
אלא, שמן המחווה הזה של ידידות בשליחת בגדים נהנה רק קומץ קטן. ראוי היה להמשיך ואף להגדיל את המעגל. מועצת הפועלות התחילה – מי מוכן להמשיך במפעל, לקחת אותו על כתפיו ולתת לו תנופה?
"איך אומרים: - שלח לחמך"...