מזל ברכה

26.12.69
לא. אין הם מלקקים דבש, היהלומנים. אמנם זה נכון, עוסקים הם באחד המקצועות המבריקים ביותר בעולם, וכל הנוצץ בידיהם הוא באמת יהלום, אבל קצת שקט נפשי, לישון בשקט? – איזה בעל מלטשה, סוחר או מתווך, העוסקים ביהלומים, מסוגלים לישון בימים טרופים אלה?...

הלכנו לראותם בבניין שלהם אשר ברמת גן. בניין? ארמון ממש. רצפות שיש (או משהו דומה...) קירות מרופדים בקטיפה, כורסות ממולאות פוך ונוצה, חמים, נעים, ובכל הלוקסוס הזה נעים יהודים בפנים דאוגות, קמטים עמוקים לאורך הלחיים, רובם בגיל עמידה שהעמידה כבר קשה ונוח יותר לשבת, והצעירים ביניהם, ולא חסרים כאלה, חיוורים הם מאוד כי לא שזפתם השמש.

תיק קטן עם רוכסן וגיליונות קטנים של נייר מקופלים יפה למעטפות. הפחות ביניהם נושא על גופו חצי מיליון והוא נראה כמו אביון. לא תיתן גרוש בעדו כשתראה אותו ברחוב.

מה יש פה לדבר? אנשים שחייהם תלויים להם מנגד. החזית המפחידה באמת אינה לאורך הגבולות, היא עוברת כל גבול בתוך הארץ פנימה, והקו שלה הוא מוכרי הבנזין והיהלומנים. לא לשווא קוראים לנפט היהלום השחור...

"לא כל כך נורא, לא צריך להגזים" – אומר מר משה שניצר, נשיא בורסת היהלומנים בארץ ומתנדנד קמעה בתוך כורסת המנהלים, מאחורי שולחן הכתיבה הכי גדול במדינה. (יש לו עוד חמישה...) ענף שהוא כולו כבוד, בלי ניירת, בלי הסכמים – שתי מילים "מזל ברכה" הוא הקוד. "אין אנו מעוניינים שיזהו את הענף עם שוד. נתגבר, נתגבר."

"כל אדם, מפעל, רכוש, חיה קטנה אשר במדינה זכאים לפנות להגנת המשטרה, אבל בלי צדק דמוקרטי, מה דעתך, מר שניצר, האם אתם מקבלים הגנה מספקת, באופן יחסי לחשיבות הענף לכלכלת הארץ?"

החיוך מש משפתי האדם העוסק במיליונים ונראה בהתאם. "לא מקבלים מספיק הגנה. בשום פנים ואופן. ענף היהלומים בארץ הוא השני בגדלו בעולם. בלגיה, היצואנית הכי גדולה בעולם, ייצאה בשנה שעברה יהלומים בערך של 270 מיליון, ואילו ישראל – 230 מיליון. ההפרש בין מחיר חומר הגלם המובא, למחיר שמקבלים בעבור היהלום המלוטש ביצוא, הוא 20% 42 מיליון דולר, ערך מוסף. הכניס הענף למדינה בשנת 1968. תעשיית היהלומים מעסיקה יותר מעשרת אלפים עובדים, כלומר, מפרנסת 50 אלף נפש. התעשיין משלם מס הכנסה, הסוחר, המתווך, היצואן, הפועלים משלמים. בקיצור זה כדאי למדינה. אבל כאשר פתחנו את הבורסה, עברנו לבניין ולסביבה שלושים ושבעה מפעלים המעסיקים אלפיים נפש, והמדינה לא יכלה להרשות לעצמה לדאוג לכך שיעבור פטרול משטרה, שעה שפותחים את המפעלים. זה לא כדאי למדינה..."

וכיון שכבר ישבנו עם מר שניצר, שכבר הזכרנו שהוא יושב מאחורי חמישה שולחנות לפחות (שני משרדים בבניין הבורסה, אחד שלו כיצואן הכי גדול במדינה, ואחד של הבורסה כנשיאה), הוא גם נשיא הפדרציה הבינלאומית, ומי שמבין את מקומו של היהלום בעולם, יידע להבין איזה ערך פוליטי יש בעובדה זו. מקובל לחשוב שעסק היהלומים הוא עסק יהודי, אבל לא עוד. לא עוד מאז השואה...

שניצר הוא כמעט צבר, שהתחיל לעסוק ביהלומים מפני שכך רצה אביו, ונשאר בענף משום שכך רצתה ההצלחה. "אני איש שמחפש בעיות. בעיות מובילות להצלחה, אם פותרים אותן. ואני אוהב להצליח. כשאני לוקח משהו בידיים אני רוצה שזה לא יישאר חלום."

"מה אתה רוצה עכשיו?"

"שישראל תהיה הראשונה בענף היהלומים. היא כבר ראשונה באבנים קטנות, במלס, אבל היא תהיה ראשונה בכל."

"אתה אוהב יהלומים?"

"לא. ולאשתי יש מעט מאוד. בכלל, כשאני בא לדבר על זה, הישראלים אינם אוהבים, ואינם מעריכים יהלומים. אדם בישראל יקנה טלוויזיה לפני שהוא יקנה יהלום. ואילו היהודי הגלותי, באמריקה ובייחוד כך באירופה, שבה היהלום לא פעם הציל את חייו, קונה יהלומים לביטחונו. ואילו היהודי בישראל, החי בארץ של מלחמה קשה, אינו מחפש לו ביטחון אישי, מה שיהיה יהיה. אין לאן לברוח וגם לא רוצים לברוח כנראה. אז בשביל מה יהלומים?..."