10.4.64
נכון ששני ימי החג האחרונים שצמחו לנו בצוותא, היו יפים להפליא? שמש נהדרת זהרה במלוא אונה. השדות התפרחו והאנשים התפרחחו... על כל גבעה, משעול, פיסת ירק וחתימת יער, רבצו אנשים כעדרים, מאושרים עד יופי. נושמים מלוא ריאותיהם ועיניהם אוויר שקוף וריחני ונוף משגע. קוטפים פרחים, זוללים תרנגולות צלויות וקפה מהול בקצת חול.
נשים לבשו ידים חשופות ומחשופים אביביים. הגברים הוציאו את כל ה"אלטע זאכען" מימי ההגנה, החי"ש והפלמ"ח. היו שהתחפשו לתיירים עם מצלמות וכובעי מצחיות. היו תיירים שהתחפשו לקיבוצניקים עם כובעי טמבל וזקנים בני יומיים. והילדים – תבוא עליהם הברכה, על ששונות חיינו אלה, פרחי הפרחים שמגישים החיים להורים כפיצוי נצחי על אבדן נעוריהם. איך, איך יודעים הללו לדדות כמו עזים, לצעוק ולצרוח ולשיר ולשמוח משבאה השמש לדור קבע בינינו.
לראות את כל הכבישים, הדרכים הסלולות והלא סלולות, נעים בנהר צבעוני וגועש של מכוניות, זה תענוג לעיניים. לראות עם שלם על גלגלים עושה פיקניק בחיק הטבע – חג לעיניים.
מה יש להגיד. סוף שבוע של יומיים הוא המצאה נהדרת והלואי שנזכה בה במהרה בימינו, בעוד אנו יכולים להלך על הרגלים הפרטיות שלנו, ולא כמו מרבית התיירים, כלומר, התיירות – המגיעות אלינו בערוב ימיהן.
ככה זה. עד שהאדם מגיע לתקופת תענוגות החיים הנינוחים, אין לו כבר כוח ליהנות מהם.
אבל זה אמור ביחס לחופשה ממושכת. לא בחופשה בת יומיים, שתבוא בסוף שבוע, אם ירצה השם. ושתבוא עליו הברכה – אם ירצה.
כי הלואי שאתבדה, האוטופיה של חמישה ימי עבודה בשבוע, איך אמרתי – היא אוטופיה. לעת עתה, עד שלא יקח הבורא בידיו את העניין, ולא יסמיך את השבת לחג – היא לא תתגשם. אלא – אם ניקח את העניינים בידינו – ולא בערוב ימינו.
ובכן, כפי שסיפרתי לעיל, הלב הפרטי שלי נהנה מחג האביב בשדות ישראל. וכמו כמעט כולם חזרתי עם פרצוף שרוף וזרועות שזופות, עם רצפט חדש להתקנת קפה מהול בחול, טעם תרנגולת צלויה על שפתי, והמון פרחי שדה לבית.
אבל, לדאבוני, יש לי עוד לב אחד. זה שגדל על ברכי התנועה הסוציאליסטית של צדק ושוויון חברתי ז"ל המאמין, שאם כי יש הרבה מה להגיד לתרנגולת במהפכה, אינו מוכן לסמוך על התרנגולת שהיא תביא אותה. ועוד דפורמציה אנטומית: הלב הזה שלי יש לו עיניים, והעיניים האלה ראו עוד "עם שלם", ולא בשדות ישראל, - תולים עיניהם בחלון ונפשם יוצאת לשדות. רק נפשם. והן ראו, העיניים, שמאזני הצדק החברתי שלנו אינן הוגנות. הן שוקלות לפי שקלים שונים וכי דרוש תיקון מידות דחוף.
במילים פשוטות – המחיר שהמדינה שלנו מוכרת בעבורו את השבת והחג הוא מופקע ואינו שווה לכל נפש החפצה לבלות אותה כרצונה.
טיולי שבת בחיק הטבע, שמש על גבעה, פרחים בשדות רחוקים, תרנגולת צלויה, זרועות חשופות, פרחי-הפרחים שמגישים החיים להורים על אבדן נעוריהם, מדדים כמו עזים כשהשמש באה לדור קבע בינינו – רק לאנשים אמידים ולידידיהם.
עמך ישראל, פרוליטאריון עובד וסוציאליסטי – אתה חייב להיות שומר מסורת, לנוח בשבת ובחג בבית, לקרוא עיתונים וספרים ולארח את כל טיילי המדינה. אתה רוצה לטייל – מי אינו מרשה לך. זאת תוכל לעשות, רק בימי חול. אתה צריך לעבוד אז? – מה חבל!
איני אומרת, חלילה, ששבת בתוך כתלי הבית, או טיול רגלי בגן שבסביבת הבית, הם רעים. חס וחלילה. ואני יודעת, יש קואליציה. אבל כיוון שאני עוסקת בטור פרטי בהחלט, בטור ש"בינינו", ומכיוון שאני סבורה שחגו וזמנו החופשי של אדם הם עניינו הפרטי והוא רשאי לעשות בהם כרצונו ולבלות אותם כטוב בעיניו – אני מרשה לעצמי להיות לפה לכל אותם אלפים, על נשיהם וטפם. לכל אותם אלפים רבים שאינם שומרי מסורת והרוצים לבלות את שבתם וחגם בטיולים ולא ניתן להם, משום שאין תחבורה ציבורית שווה לכל נפש ואין לאל ארנקם לשלם את מחירם המופקע של שבת וחג.