26.2.60
| "ראו מי זה בא!" קרא יגאל אריאלי בהכנסי. "איזו אורחת ואיזו בחורה יפה!" קבלת-פנים נהדרת וכבר מתחילתו של יום. אין כיגאל." עזוב שטויות," אמרתי לו. "כלב מי שמאמין לך," אמרתי והתחנחנתי. וכשהלך המחמאי להביא ניירות שביקשתי, חטפתי מבט בראי הקטן השמור בתיקי, האדמתי שפתי, אם כי מרוחות היו למדי, הוספתי נופך פודרה לכסות פגם של-מה-בכך בלחיי, ונתתי סביבי מבט של מלכת יופי נבחרת. אותו רגע נפתחה הדלת ולאולם נכנסה צעירה אחרת. נו – צעירה ביותר כבר לא היתה. וצורה היתה לה – אוי לעינים – ריחמתי עליה ממרומי יופיי. הא, מה חטאה זו שכך נולדה. המסכנה – מה סובלת היא מכעורה, מה עגומים חייה. והנה חזר יגאל. "הו, הו," קרא בהתלהבות "ראו מי זה בא! איזו אורחת ואיזו בחורה יפה! בר-מזל אני. שתי יפהפיות ביום אחד!" "עזוב שטויות," אמרה הכעורית והתחנחנה. הוציאה ראי קטן מנרתיקה והחלה במבצע צביעת שפתים. וכבר עמדה להטיל סביבה מבט של מלכת יופי נבחרת – כשראתה אותי. מאז – חדלנו שתינו להאמין במחמאות. וחבל. כה נוח איתן – וכה עצוב בלעדיהן. |