17.3.61
הראומאטיזם הארור הזה לא מצא מקום אחר להתיישב בו, אלא בשוקו של מר שוורצמן. איש-עסקים רציני בגיל העמידה, שומר מסורת ומצוות, בקיצור, איש מוסר. צמרמורת אחזה גם בגבו, כשהרופא יעץ לו לקום ולרדת לעיר הקודש טבריה, שאיבדה את קדושתה לטובת המרחצאות.
"אני סולד מעיר זו", היה אומר כל אימת שאשתו-הצעירה-להכעיס היתה נאנחת ואומרת: "אוי, אוי, אוי, הגב כואב לי. שמיל, תשפשף לי את הגב בקצת טרפנטין..." הריח היה גורם לו לשיעול טורדני.
כאבי הגב שלה, והשיעול הטורדני שלו (כתוצאה ישרה), היו פוקדים את הזוג לעונת האביב, בתקופה שבין פורים לפסח. בפורים, היתה פרידה מלבישה את הילדים בתחפושות מלאות דמיון ועוזרת לכל השכנות בתחפושותיהן. אחר כך היתה מתיישבת ליד החלון הפתוח ומביטה לרחוב בעיניים כמהות. עם רדת החשכה, היה האביב בא העירה, כגנב בלילה, ומביא מן הפרדסים הרחוקים, בושם פריחת תפוחי הזהב. פתיין, דון ז'ואן זקן, האביב החצוף והצעיר הזה. הוא לא הסתפק בכל בני הנעורים הנבערים מדעת והנוהים אחריו כאילו היה זה אביבם הראשון והאחרון, ונטפל לנשים כבודות, ליחך שמלות, שמיכות, הבעיר עליהן את עורן, נמזג בדם כמו רעל מתוק.
פרידה הריחה מזרי הבושם ונחיריה רטטו.
"אוי, אוי, אוי, שמיל... הגב, הגב..."
לאחר חמישה לילות של שיעול טורדני מחמת הטרפנטין, היה שמיל נכנע ושולח את זוגתו ב"שירות" לטבריה, שהוא כה סולד ממנה. ושבוע לפני ערב פסח, היתה חוזרת פרידה חדשה, רעננה, חייכנית וצעירה עוד יותר. בחימה ברוכה היתה מתנפלת על הקירות, הווילונות, הסירים והמזלגות. ולקראת הפסח, היה יוצא מתחת ידיה בית חדש וממורק, שלאחר ניחוח הצערה.
והנה השנה, אחזו צירי הראומאטיזם את שמיל דווקא. אין לחשוד, שידו של האביב היתה באמצע. שמיל איבד את חוש הריח כבר מזמן. הוא היה עיוור לצבעים ולריחות. אין זאת, כי כאב הראומטיזם של שמיל היו מתנת הזיקנה האפורה. ואולי בכל זאת של שר האביב...? כירסמה דאגה בלב פרידה – אצל הגברים לעולם אין לדעת.
"אוי, אוי, אוי, פרידה... הרגל, הרגל..." היה נאנח וניחם על הספקות, שהיו ממלאים את ליבו כל אימת שהיתה אשתו נתקפת במיחושי הגב שלה. לאחר חמישה לילות של שיעול טורדני מחמת הטרפנטין, נכנע מר שוורצמן להוראות הרופא, וזוגתו שילחה אותו ב"שירות" לטבריה.
"אולי תבואי גם את?" – ביקש כשכבר ישב במונית – "מה אני אעשה שם לבד?"
"ומי יישאר עם הילדים?"
"נכון." – אמר בעצב – "אני מצטער שלא תהיה לך עוד הזדמנות לנסוע השנה לטבריה. רק יעבור הכאב – מייד אחזור. אני מבטיח לך..."
פרידה חזרה הביתה מעוננת מאוד. אך כבר למחרת היום התבהרו השמים ואיזה חג של חופש גדול – חייך מכל פינה. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה, שאבי המשפחה נעדר מן הבית. הבת הגדולה הזמינה את חבריה לנשף הריקודים ביום שישי בערב. "אבא נסע" – הודיעה חגיגית – "ואמא מפנה את הדרך". השכנים מן הקומה השניה לקחו את אמא לקולנוע ביום החמישי, והשכנה מימין, אף היא אלמנת קש, השאילה לאמא צעיף מרוקם לקראת נשפיה א-לא-טבריה.
רק שמיל שלנו ישב בטבריה שעל הכנרת הרומנטית, כמו מינלאוס בכרתים. מיחושי-האביב בוזבזו עליו לשוא.