10.8.62
רואה אני אותם זה חודשים. בשעות הבוקר המוקדמות הם יושבים ביציע בית הקפה ומשוחחים בשקט. תחילה באה היא; עולה לאיטה במדרגות המובילות ליציע. גל ז'ורנאלים תחת בית שחיה, כאילו באה לבלות כאן יום תמים בקריאה של התבודדות.
בהסתתרה מאחורי כריכת ז'ורנאל רב ממדים, מציצה בגנבה בראי קטן, מתקנה תסרוקתה הטריה, מוסיפה נופך פודרה על אפה הבולט ועיניה האפורות מחייכות בדאגה: "כן, הימים חולפים להם, הוורוד והתכלת נעלמים עמהם חיש, רק האפור נשאר נאמן, בהתלהבות דבק ונאחז גם בשערות, בפנים, אפילו הבגדים אפורים הם."
"מה תשתי, גברתי" – שואלת המלצרית.
ואז מופיע הוא. והוא – אדם בשנות החמישים המאוחרות, נמוך קומה, ממושקף, תיק מסחרי בידו. איש עסקים מובהק. האץ תמיד ונחפז. מאותם הטיפוסים שיכול אדם לערוב כי אם יעצרוהו פעם וישאל "לאן, למה?", יביט נדהם ויענה: "מעולם לא חשבתי על זאת, לא היה לי פנאי."
"הא. איזה מקרה מוצלח!" – מכריז הוא (כל יום מחדש!) "מה מעשיך כאן הגברת ק.?" ופניו מלאות הפתעה מעושה.
היא ממלמלת תשובה כלשהי בחצי קול.
"תה ועוגה בשבילי" – אומרת היא למלצרית – "ויכול מר לשבת ליד שולחני, לא יפריע לי" – אומרת כך שהמלצרית תשמע.
"אחרתי?"
לא, לא, אתה יודע איך אני. שכחתי לכוון את השעון ובכלל, אני יושבת כאן רק רגעים אחדים."
האמת היא שבאה הנה מזמן. אוהבת היא לבוא לפניו, ובאה כך במתכוון. רוצה היא להכין את עצמה לקבל את פניו. לחשוב איך יהיה כאשר יבוא, מה תאמר לו ואיך תאמר לו... הא, מה טוב היה לו תמיד יכלו להיות יחדיו...
"ילדונת יקרה. את נראית לי חיוורת היום. קרה משהו?!"
היא מחייכת עצובות ועונה מה שעונה בלחש-בלחש: "מילא, כל זאת אין לשנות. ספר לי מה אצלך?"
שומעת אני קטעי שיחות מסחריות, על פלוני ועל אלמוני, כישלונות במשרד המסחר והתעשיה וכד' "לא תעשי עמהם מאומה. כמו לדבר אל הקיר. טוב היה, יותר קל היו נעשים הדברים לו יכולתי להזמין את הגנרל-דירקטור אלי הביתה, לאיזו מסיבת קוקטייל. כנהוג בחברה. אבל "ליידר-גוטאס", אם אישה כמו גרטה אי אפשר לעשות דבר. זה לא טוב, וזה לא יפה... נפש מסכנה היא. אחרי ככלות הכל לא אוכל לדרוש עזרתה במצב בריאותה. כן, לו את היית..."
היא מושיטה אליו ידיה ואוחזת בידו: "די, די – לוחשות שפתיה – כל זאת אין לשנות. וישנן גם דרכים אחרות להשפעה. הנה, בברלין, זוכרת אני, עלית מעלה מעלה, בלי 'קוקטייל-פארטיס' ובלי מסיבות. אמנם זה חשוב, אבל מה אפשר לעשות?.."
והשיחה שוטפת לה הלאה הלאה. הוא מספר והיא מקשיבה. הוי, מה יפה מקשיבה. (לעולם לא תקשיב כך אשתך!) פניו קורנות ואפילו יפות עכשיו. שולחנם עטור הילה, נישא ונפרד משולחנות אחרים... המלצרית מגישה לפניהם את המשקאות והם קופאים לרגע. מבטיהם מלווים תנועותיה ומחפשים זה את זו.
מי יידע מה רבות השנים ששנים אלה נפגשים כך בהסתר. אין זה קל לשחק יום-יום אותו תפקיד קטן של שני אנשים שנפגשו במקרה. לדעת שהמלצרית יודעת ובכל זאת להעמיד פנים כאילו אינה יודעת. וזה הרי פרט קטן, פרור מכל אותה מרירות, השפלה ובזיון, שמלווים תדיר, בשולי הזוהר, אהבה וידידות שלא לפי החוק.
יש ורואה אני את האישה בערבים מטיילת בלוויית גבר אחר, כנראה בעלה, או יושבת עמו באותו בית קפה ממש. אך לא ביציע. ואז קוראה היא ז'רונלים והוא קורא בעיתון ואותה הילה שמסביב לשולחן הבוקר, אינה – איננה. אך ישיבה זו חוקית היא, מכובדת ושילמה מסיה לחברה.
*
האוטובוס מלא מפה לפה, כרגיל. מלפנים אנשים, מאחור אנשים הכל נדחקים ונאחזים במה שניתן להיאחז. האנשים עסוקים כל כך בחיפוש מקום קטן לעמידה ושמירה על שלמות גופם, עד שאין הם נוטים לשוחח באוטובוס. אם שומעים שיחה, הרי לרוב אין זו אלא מריבה דין ודברים על זכות בכורה לכניסה, לישיבה, על מנהגים ומחירים...
והנה, מאחורי מושבי, שומעת אני שיחה חרישית בשפה לועזית. אין ברצוני להקשיב לשיחת זרים, אך אצלי מין טבע שכזה. המילים חודרות מאליהן למוחי ולאט מצטרפות לסיפור ארוך ועצוב.
"מזל ביש יש לי" – אומר קול של אשה. "השמלה מקולקלת, איומה!"
צער בקולה ובהד הרועד הנותר אחריו. אותו רגע מרגישה גם אני שדבר נורא קרה. כאילו אין גרוע בעולם משמלה שקלקלוה. כי לא לבד מחוטים התנכלו אלא לבד של חלום. רוצה אני להפנות ראשי לאחור ואיך שהוא להביע השתתפות בצער אך לבי אומר לי לא לעשות זאת.
"אל נא תצטערי, ייתכן שאפשר לשנות את הדוגמה" – מנחם קול גברי.
"אי אפשר, אי אפשר. הבד גזור לאלפי חתיכות, מין דוגמה איומה. אני איומה בה!"
"לא כל כך איומה. בכלל לא נורא."
"לא נורא, אומר אתה. ואני רציתי שתהיה נפלאה בעיניך, בשבילך רציתי. אתה אוהב בגדים יפים ואני לבושה תמיד כרוכלת עלובה. אינך אומר לי זאת, אבל אני יודעת. לכן, כשהבאת לי את הבד, החלטתי שהפעם אשים לב ואוכיח לך שאני יודעת להיות גברת."
"שטויות. את לבושה נפלא. ובכלל כל מה שאת לובשת הולם אותך. אני בטוח שגם בשמלה זו תהיי נפלאה. אל תניעי בראשך. אינך רוצה בשמלה זו, לא נורא. נקנה בד חדש, ניגש לתופרת אחרת, ועוד תספיקי להכין שמלה חדשה לפני החג" – דיבר אליה כאל ילדה.
"אתה יודע? חיכיתי לך ברחוב הרבה זמן. עמדתי בפינה, הסתובבתי בצדו האחד של הרחוב. עברתי לשני, לא ידעתי מה לעשות. האנשים כבר הסתכלו עלי..."
"ואני חשבתי שנדברנו אצל התופרת וחיכיתי לך שם. וכל כך היה לי לא נעים להרגיש את עיניה עלי..."
"לא היינו צריכים ללכת אליה, אפילו אשתך כבר לא תופרת אצלה. זו היתה קפריסה טפשית מצדי ואני מצטערת. תסלח לי. ומה שלום אשתך, איך היא מרגישה?"
"כרגיל: חולה, מצוברחת. יש לה הפרעות בלב. לכל כך הרבה תחבולות נזקקתי היום כדי לבוא אליך. שוב אתה הולך והרי יש לך חופש? ולאן אתה הולך? ואולי תשאר קצת בבית, ואולי ניפגש פה ואולי ניפגש שם?.. לולא היתה עדנה שמרנית שכזו, לולא היתה חסרת ישע היודעת רק על קיום בעל אחד בעולם, לולא חששתי להרוס את עולמה התמים – הייתי אומר לה. נשבע אני לך שהיה לי הרצון לומר לה: 'אני הולך לפגישה עם אהובתי'.
"אבל כשהסתכלתי בפניה האפורות ועיניה האפורות, שדרך כה ארוכה עשו איתי, ריחמתי וסיפרתי לה עוד אחד מסיפורי הילדים."
"טוב עשית. ישמורך האל מלספר לה. לעולם לא תספר לה! אתה מבטיח?"
אין צורך בהבטחות, בין כך וכך לא יספר – רציתי לומר לה. הוא ישחק את תפקידו הקטן כל ימיו, שניכם תשחקו אותו, ותישארו אנשים מכובדים המכבדים חוק וחברה.
"אינך רוצה שאלווה אותך הביתה, אז ארד כאן, טוב?"
סובבתי חיש ראשי. הוא לחץ ידה ומיהר בכיוון הדלת. האיש היה מוכר לי. היכן ראיתיו, היכן? התבוננתי אל בת זוגו, שנשארה יושבת, נועצת עיניה בחבילה עטופת נייר ובעצבנות מורטת פיסות העטיפה ביד רזה, ענודת טבעת נישואין שלוה.
היכן ראיתי את זה האיש?
בתחנה הקרובה ירדה אף היא. ואותו רגע זכרתי:
הרי זה בעלה של הגברת, שאני פוגשת זה חודשים, עולה ליציע כשגל ז'ורנלים לקריאת יומיים תחת בית-שחיה.