7.10.77
מלאכה קשה היא מלאכת הכתיבה, ולא אחת חוזרת הח"מ ומבטיחה לעצמה: "זו הכתבה האחרונה!" ומהרהרת שבעצם איש לא דן אותה לעינוי עצמי זה אלא היא עצמה, ואין שום כורח ושום הגיון לעבור עשרת מדורי גיהנום ולהיהרג כל פעם מחדש על ידי "שעת האפס", והעיתון יתקיים גם בלי רשימה משלה, ולא כל שכן העולם.

אין שום תשלום בעולם שיכול לפצות את הכותב על ההעמדה לדין שהוא מעמיד עצמו לפני הקהל, בכל כתבה. והרי ידוע שככל שכותבים יותר, כן קשה יותר לכתוב, קשה יותר לעמוד בתחרות עם הזולת ובעיקר עם עצמך.

אין פיצוי הולם פרט להד, שהכותב בעיתונים זוכה לו, אם זוכה. ההרגשה שאתה מסוגל לעשות משהו למען שינוי, לתיקון עוול, להאיר אורח חיים של יופי או איוולת, שביכולתך לתרום לאיכות חיים יפה יותר, שניתן לגאול אנשים ומקומות משיכחה, שגרמת שעה של קורת רוח לקורא, שהיית לפה לאנשי-דממה שאינם יודעים לטעון טענתם – כל אלה ועוד טעמים רבים אחרים חוברים יחד ושוב הכותב מוצא את עצמו לפני מכונת הכתיבה, והעינוי מתחיל...

הפעם גמרתי אומר. לא עוד. ביקשתי ראיון עם העורך כדי לעבור לעריכה, וכבר התחלתי בניקוי השולחן ובמאמץ אחרון לענות לכל המכתבים שלא עניתי עליהם בחטאי הרבים. אחד, שריגש אותי במיוחד, נתתי לעמית לקריאה. אמר עמיתי: "את המכתב הזה חובה לפרסם!" מסרתיו אפוא לכתבנית להדפסה, בשביל מדור "קוראים כותבים" – ובמכתב כתוב לאמור:

ב"ה

מוצאי ראש השנה תשל"ח

יש לך כמה רגעים זמן? אם כן אני זקוק לעזרתך: ומעשה שהיה כך היה. ב"מעריב", לפני כמה שבועות, סיפרת על יהודי שהגיע מרוסיה לאחר שישב במחנה מעצר בעקבות מכתב שכתב לשלטונות ברוסיה לאחר שהיהודים נתלו בעיראק.

הסיפור נגע ללבי והתעורר בי רצון לקבל את פניו של היהודי הנפלא הזה. התקשרתי אליך ואת הצעת לי לכתוב לאותו יהודי ומסרת את כתובתו בחיפה.

כתבתי לו ולא נעניתי. סיפרתי לו שאני יהודי ירושלמי ומבקש להזמין אותו להיות אורחי ונערוך לו סיור טוב בירושלים.

לפני כמה ימים, כשהגעתי הביתה, אמרה לי אשתי: "התקשר אליך איזה יהודי שדיבר אנגלית במבטא רוסי וביקש את בן-יוסף. הצעתי לו שיתקשר יותר מאוחר. הוא צילצל מאז שלוש פעמים ואתה לא הגעת."

ניחשתי שזה אותו יהודי שכתבתי אליו ורציתי לטלפן אליו, אלא שלצערי הרב לא זכרתי את שמו. שמתי באיזה מקום את הכתבה ב"מעריב" אבל לא זכרתי היכן. הרגשתי את עצמי מאוד זיפת. כל כך רציתי למצוא את האיש, ועכשיו אני תקוע.

שאלתי את אשתי: מאין טלפן?" והיא ידעה רק שממעון עולים.

מה עושים?

חיפשתי בספר הטלפונים והתחלתי לחייג למעונות שונים, אף שבעצם לא ידעתי להסביר את מי אני מבקש. לבסוף קרה נס. הסברתי לאיש בצד השני של הקו שאדם אחד התקשר אלי לפני שעה קלה ודיבר אנגלית במבטא רוסי. הוא אמר שאכן שמע את אחד מהעולים מדבר אנגלית, והוא ילך לקרוא לו.

חיכיתי על הקו זמן ניכר. לבסוף היה העולה שלי על הקו. נדברנו להיפגש בירושלים. הייתי צריך לשאול אותו לשמו, אבל לא עשיתי כן משום מה. קבענו להיפגש למחרת בשעה 8:30 בבוקר ליד הכניסה לבניין גולדשמידט באוניברסיטה העברית.

קמתי מוקדם ויצאתי בהתרגשות לפגישה. הגעתי לאוניברסיטה בשעה 8:30. שאלתי היכן מצוי בניין גולדשמידט אך איש לא ידע. במודיעין נאמר לי כי בניין גולדשמידט מצוי בהר הצופים ולא בגבעת רם. השעה היתה כבר אחרי 8:30. עמדתי אובד עצות. ראיתי שאיש המודיעין גם הוא מיוצאי עיראק, סיפרתי לו את הסיפור. הוא התרגש וצלצל מיד לבית גולדשמידט בהר הצופים, למודיעין.

"מה שם האיש שאתה מחפש?" רצה לדעת איש המודיעין בהר הצופים, אולם אני לא ידעתי את שמו.

בקיצור נמרץ, פיספסתי את הפגישה וחזרתי הביתה בהרגשה נוראה. עכשיו אני פונה אליך ומבקש את עזרתך. אולי תצליחי לקרב את שני הקצוות של החוט שנקרע, ולא אשכח לך את זאת כל חיי.

ברוכה תהיי.

וכאן באה חתימה שלא הצלחתי לפענחה.

*

אבל ב"קוראים כותבים" מפרסמים רק מכתביהם של קוראים עם שם ומען ואילו הכתבנית שכחה להעתיקם, והמכתב עצמו אבד בניירת... לא נותר לי, אלא לשוב למכונת הכתיבה.

אני חושבת שהאיש שאתה מבקש הוא יעקב סוסליאנסקי, שעלה אלינו לפני כחודשיים. כדי לרענן זיכרונך, הוא היה מורה בברית המועצות שראה בחינוך ובהוראה תעודת חייו. כמחנך התעניין במכלול הבעיות של הנוער, בחיפוש צדק, ובעשייה כאזרח מלא זכויות כשווה בין שווים. כאשר נתפרסמה "פרשת הריגול" בעיראק פנה כמחנך סובייטי אל השלטונות בעצומה למען תעשה מדינתו לשחרורם, וזכה להערכה רבה על מעשה אזרחות טובה – בפנסיון מלא בבתי סוהר ומחנות כפייה. שם, למעשה, למד להיות ציוני בפגשו את אסירי ציון, ואת ידידו לעתיד, שבביתו פגשנו את השניים, התייר הישראלי מגבעתיים שבילה עשר שנים בסיביר... סוסליאנסקי התגלה כחבר טוב ומסור לרעיון הציוני ואף זכה להיכלל במניינם ובאזרחות ישראלית עוד בהיותו בבתי הסוהר, שם חלה אנושות.

בצאתו את בית הסוהר מצא את עצמו ללא בית. אשתו הלא יהודיה נטשה אותו. הוא יצא את בית הסוהר על מנת לעלות לציון אולם אשתו אהבה מאוד את בעלה רק כל עוד היה אסיר ציון... בתו, שהיתה פעוטה כאשר נאסר ונשפט, הלכה אחריו. אחיה, בנו של סוסליאנסקי נשאר עם האם.

השניים הגיעו אלינו בלב מלא ציפיות אולם איש לא ציפה להם בשדה התעופה החשוך. הם התגלגלו בבתי מלון עלובים עד שמצאו דרכם אל החבר של אבא, אל כגן מגבעתיים. שם מצאתיו גם אני.

הייתי גם עדה לפגישה בין אלמנת אחד מעולי הגרדום בעיראק, הגברת אודיל דלל לבין המורה היהודי הקטן שניסה ללחום מלחמתה ברוסיה ושילם בעשר שנות עבודת פרך וכמעט שילם בחייו. תארו לעצמכם את הפגישה הזאת בין שניים רחוקים אלה על אדמת ישראל, בביתו. איזה חוט של אחווה שנמתח מעל יבשות וימים, לשונות ותרבויות, משטרים וחוקים. כמו איזו הוכחה לנצח ישראל...

*

אני חושבת שאת מענו אתה מבקש, קורא יקר. בפעם האחרונה שעמדתי בקשר עם סוסליאנסקי, הוא עדיין התגורר במרכז הקליטה בחיפה, ויש לשער שהוא עדיין שם. אם כבר עקר ועבר למקום אחר ידעו על כך במרכז הקליטה או במשרדי הקליטה והסוכנות בחיפה. הייתי מודיעה לך כל אלה ישירות, אלא שכאמור איבדתי את מכתבך ואף את שמך לא העתיקה המזכירה... ובכן, לא נותר לי אלא לשוב ולכתוב ולפרסם כדי להגיע לשניכם.

מי מכיר, מי יודע היכן נמצא אסיר ציון סוסליאנסקי?

מי מכיר, מי יודע את בעל המכתב?