2.8.68
אני נמצאת עכשיו ממש בשמים. ברקיע הראשון, אמנם, בתוך "בואינג 707" של "סבנה", אי שם מעל לאוקיינוס. אני טסה לניו יורק  כמו כלום. מלונדון לניו יורק.

המטוס הענקי מאוכלס בהרבה בני תמותה ארוזים היטב בדאגות, שאיפות ואמביציות סרק ועם שלוחות לנצח בצורת רפרודוקציות זעירות של עצמם. – ילדים שיחיו. בעיקר שחורים. הרבה בני אפריקה, שמבכרים לשבת באמריקה ולא להשתחרר – יושבים עמנו. גם איטלקים, גם יוונים, גם ערבים, גם בלגים, גם אנגלים ואפילו שלושה פולנים קולניים ומשפחה רוסית יהודית, אבל, מלבדי – אין אפילו ישראלי אחד. הלב אומר לי זאת. ומסיבה זו הוא אדיש – הלב. לא טוב לו בלי פרצוף מן הבית. אפילו יהא זה אחד שלא אהבת במיוחד. אפילו יהא זה אחד שבאופן מיוחד לא אהבת אותו. כמו עורך דין של נושה טרדן, למשל. פגשתי באחד כזה. באיזה ריקוד מצווה יצאנו שנינו בחוצות לונדון המטורפת.

וכיון שכך, כיוון שהלב אדיש ואין עם מי להחליף מילה עברית חמה וביתית, ולמטה אין מה לראות ולמעלה אותו הדבר רק מובדל – ככתוב ב"בראשית", וכבר ישנתי, וכבר קראתי, וכבר השתכרתי על כוסית קטנה של שמפניה, וכבר גלגלתי שערי והספקתי להרגיע את היווניה היושבת מאחורי, ושכנראה טסה בפעם הראשונה בימי חייה. המסכנה מיהרה לנפח את גלגל ההצלה, כפי שהראה הדייל ועכשיו היא צועקת ביוונית, משהו הדומה ל"שמע ישראל" – ואיש אינו מבין.

"לא עכשיו. כאשר תפלי למים, גברתי" – מנחמת אותה הדיילת בצרפתית, ורק אחרי קרב אילם מצליחה להציל מידיה תקופות העווית את הכרית המנופחת.

מכאן אתם מבינים שבתנאים כאלה סוף סוף הצלחתי להיסגר ב"מגדל השן של היצירה" ולכתוב. כאילו שכתיבה אינה סובלימציה תמיד. מין במקום. מין מפלט. 

ובכן, כפי שאתם מבינים קוראי היקרים, הייתי בלונדון של: "make love, not war" ואין היא משמחת את הלב. היא מצחיקה, היא מגוחכת, היא מין קריקטורה של בלט מודרני לא מסוגנן של העולם החדש הרוקד את "מות הברבור" של העולם הישן. היא עושה רושם שהיא יצאה מדעתה – לונדון הרצינית לשעבר, בעלת המסורת והכתר. היא אפילו אינה מצחיקה על באמת, כי כל השמחה והששון שמשתוללים ברחובות, ברדיו בטלוויזיה, בבתי התיאטרון נראית בעיניים ים-תיכוניות כהילולת רפאים. כאילו המבול עומד בשער ועל כן צריך להיחפז ולמצות את שנות החיים שיועדו לאנוש – בימים אחדים. על כן יש למרוד במוסכמות, לפרוק עול, לשוב אל העיקר. להסיר את כל הקליפות והעטיפות שהחברה האנושית סרבלה את חייה בהם, כולל מוסדות, ממשלות, בתים, עבודה, דת, מס הכנסה, לבוש, משפחה ועוד ועוד. לחיות את האמת של הרגע בלי משכנתא על העתיד. קדימה אל העצים, אל האוויר הצח והשקוף כבדולח.

וכל הבשורה הגדולה הזו יושבת דווקא בתוך ילדים בעלי זקנים ארוכים, רגליים יחפות ומלוכלכות, כינים בתוך השיער המגודל פרא, ציפורניים עם מסגרות אבל, שינה על מדרכות ודווקא במרכזי העיר, כמו בכיכר פיקדילי, גיטרה ובחורה צמודה במיני-מיני, ששערה הגולש אינו קצר משמלתה, עיניה צבועות בכחול וירוק, ריסיה מודבקים, פאה נכרית, ושדיים גדולים. והסופיספטים-הפשפשונים הללו, שפושטים יד ללא בושה, שלועגים לכל מסורת ונוהג, שרותחים על אילי התעשייה שרתמו למרכבתם את מתכנני האופנה והפכו אותה לפולחן אותו עובד העולם כולו – לא יביטו על נערה, אלא אם כן תהא זו "חתיכה לא נורמלית" בבגדים משובחים ישר מן הז'ורנל, ורצוי מבית-טוב-והרוס ועם מצלצלין אם לא מרשרשין...

אני זוכרת שלפני שנים, כאשר ראיתי את הזוג הראשון הצמוד בנשיקה ארוכה-ארוכה בחוצות פריס – עמדתי כקפואה ולטשתי עיניים. מעצמו היה ראשי מסתובב אחרי זוג כזה, אם היה זה במטרו, בבית קפה או באחד הבולווארים.

אתמול עברתי ב"הייד פארק", ומה רואות עיני? זוג מתעלס באהבים. אנשים עוברים, וביניהם גם ילדים, ואפילו אינם מסתכלים.

ב"סוהו" יש מאות קברטים קטנים שמגישים סטריפטיז. לא אוכלים שם ולא שותים אם כי ישנם ברים קטנים בכל מקום, האולם בגודל כזית ערוך כמו תיאטרון קטן, עם במה בגודל שולחן אוכל, 30-20 כיסאות ומסך של פלוש אדום. ההצגה נמשכת "נון סטופ" משעה 10 בבוקר ועד בוקר המחרת. החשפניות רצות מ"תיאטרון" ל"תיאטרון" ברוטציה. כשהקהל מצפה להן בשקט ובחצי תנומה – מופיעות עם מזוודה קטנה ישר אל הבמה – ומתפשטות, בלי מין, בלי חשק, בלי פרצופים יפים, בלי חזיות נקיות – עומדות ומתפשטות כאילו עמדו להיכנס סוף סוף לאמבטיה, אחרי יום עבודה קשה בבית חרושת. והבחורים ששילמו מיטב כספם – ראשם נטוי לאחור, רגליים פסוקות קדימה, ובין פיהוק לפיהוק ונחירה לנחירה יעיפו עין משועממת...

לא הייתי רוצה שתחשבו שזה כל מה שראו עיני וכל מה שיש לראות בלונדון. יש בה מכל וכל (והלוואי עלינו, מבחינת השפע...) ויש בה גם תיאטרון טוב וקונצרטים ותערוכות נפלאות, ואחת מהן תערוכה רטרוספקטיבית של הנרי מור, בטייט גלרי, שמשכה ומושכת המונים. וכאשר ראיתי שם כתובת, מתחת לאחד הפסלים (ראש) "בהשאלה ממוזיאון תל אביב", עלה ערכה של התערוכה בעיני השוביניסטיות, כפל כפליים – אבל גם שם הסתובבו ה"היפיס" כמו מושלים בכיפה. כמו השמנת של החברה. ובכל מקום הם צפים למעלה, ומצפים את לונדון בציפוי סמיך של שוקולדה מבחילה.

כאן אומר לכם שלום, כי המטוס שינה מטעמו, ויצא בריקוד. "נא להדק את החגורות" – הודיעו זה עתה, והיווניה התחילה ביללה, כמקוננת מקצועית, וידיה מבקשות את גלגל ההצלה – כנראה. אבל איש אינו מבין. מלבדי. גם אני פוחדת. קצת.